אל נא תהי כמת

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

מודעות פרסומת

עשתי עשרה

"בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם,
נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר"

עשתי עשר – זהו כינוי עתיק למספר אחת עשרה. השימוש בו נפוץ בתנ"ך בספרים  רבים (כ-20 פעמים), ואפילו הוא נפוץ יותר מ"אחת עשרה".

מצאנו גם עשתי עשרה ואחת עשרה סמוכים:

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ…".

כיום, מסבירים את המילה "עשתי" על פי השפה האכדית, ופירושה הוא: אחד (išten), כלומר: אחד ועשר.

פרשני התורה, לא הכירו את הלשון האכדית, ונדחקו לפרש כל אחד בדרכו את המילה הזו.

רבי יונה אבן ג'נאח כתב בספר הרקמה:

"ודע כי העיקר באמרם עשתי עשרה הוא על שתי עשרה, כלומר: המספר אשר קודם שתי עשרה… וחיסרו הלמ"ד להקל ,ואמרו עשתי".

הרד"ק חלק עליו, ואמר שאם כדבריו, היה ראוי לומר בזכר "עַשְׁנֵי עָשָׂר" (כמו "על שנים עשר").

לדברי הרד"ק, פירוש המילה "עשתי" הוא מלשון "עשתונות", מחשבות. וכך כתב הרד"ק בספר השרשים:

"ונקרא כן לפי שהוא מחשבת הסופר, ותחילת מה שיעלה בלבו לספור אחר עשרה, כי עשרה סוף המספר".

לדבריו, מפני שעשר הוא המספר האחרון וממנו והלאה משתמשים בספרות הקיימות (אחד ועשר, שנים ועשר…), אז המספר הראשון שצריך לחשוב ולחבר שני מספרים כדי לקרוא לו בשם, זה אחת עשרה. לכן הוא נקרא "עשתי עשרה", כי זה עשר יחד עם מחשבת הסופר.

רבי אברהם אבן עזרא הזכיר גם הוא את פירוש רבי יונה, ודחה אותו. האבן עזרא הסביר כאילו יש סוד גדול במילה עשתי עשרה, ואמר זאת ברמז בלבד:

"וטעם עשתי כמו עשתונות, מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד, הוא סוד גדול".

אפשר להסביר את דבריו ולומר שלשיטתו המספר עשר נחשב לאחד (ועשרים לשנים, שלושים לשלוש וכן הלאה), והמספר אחת עשרה הוא כאילו הילד של העשר, שגם הוא אחד.

כל המוסיף גורע

במסכת סנהדרין שואלת הגמרא: "מנין שכל המוסיף גורע?", ורב אשי ענה וציטט את הפסוק: "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם".

פירש שם רש"י, שאם ניקח את העי"ן מהמילה עשתי, נקבל את המספר שתים עשרה, ומכאן שהוספת אות גורעת את ערך המספר.

איש על דגלו

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,
יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל חנו סביב אוהל מועד, מארבעה כיוונים. בכל כיוון, שלושה שבטים.

כל קבוצה כזו נקראה 'דגל', וכך היו סביב המשכן ארבעה דגלים. דגל מחנה יהודה ואתו יששכר וזבולון, דגל מחנה ראובן ואתו שמעון וגד, דגל מחנה אפרים ואתו מנשה ובנימין, ודגל מחנה דן ואתו אשר ונפתלי.

משמעות המילה דגל היא – כינוס ואסיפה.

לפי רש"י, הדגל המוכר לנו, הבד הצבעוני התלוי על עמוד, לא נקרא דגל אלא אות. וכך כותב רש"י בפרשתנו: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו", כלומר – כל אחד יראה את האות, וכך יידע היכן הדגל שלו, מקום חניית השבט שלו.

בתהלים נאמר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל". רש"י פירש שם: "ובשמו נדגול – נתאסף ונעשה חיל".

בניגוד לרש"י, פרשנים רבים הסבירו שהדגל הוא הבד המתנוסס. הרשב"ם וראב"ע אמרו שהאותות הם ציורים שהיו על הדגל.

גם את הפסוק בתהילים פירשו כך. ראב"ע כתב שם: "בשם אלהינו נדגול – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך". הרד"ק כתב: "בשמו נרים ניסנו ודגלנו".

השורש "דגל" מופיע בתנ"ך גם בשיר השירים, בשלוש הטיות שונות:

  • "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"
  • "דָּגוּל מֵרְבָבָה"
  • "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

את הפסוק הראשון הסביר רש"י: "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עלי". את הפסוק "דגול מרבבה" פירש: "נדגל בחיילות הרבה", כלומר – חיילים רבים נאספים סביבו. פירוש הביטוי "איומה כנדגלות" הוא: מטליה אימה כמו מחנה צבא.

הגמרא במסכת שבת אומרת: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן". רש"י, לשיטתו, הסביר שם: "מאספין זה את זה, ואומרים: בוא ונלמד ונבין בין שנינו".

ספיחים ונזירים

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"

בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.

ספיח

הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.

השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.

התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.

אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.

ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:

"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.

נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.

יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.

נזירים

הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.

בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.

כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.