כחצות הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

חמרים חמרים

"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

קורא וקוקיה

קוקיה מימין, וקורא משמאל. מתוך ויקיפדיה

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ
"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.


 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

עבודת פרך

קשיו

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"

עבודה בפרך זו עבודה קשה אשר שוברת את הגוף.

התורה אסרה על בני ישראל לרדות בפרך בעבד העברי:

"וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".

התורה גם ציוותה על קרובי העבד לפדות אותו אם נמכר להיות עבד לגר:

"אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ… לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ".

עבודת פרך הוזכרה בתורה רק על יחס בין אדון לעבד. פעם אחת בלבד מופיעה עבודת בפרך בנביאים, ודווקא לא בין אדון לעבד, אלא בין רועה לצאנו. יחזקאל התנבא על מנהיגי ישראל, והמשיל אותם לרועי צאן אשר מתעללים בצאנם:

"אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם,
וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם,
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם,
וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם,
וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם,
וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ"

חתימת הפסוק במילה "ובפרך", מגלה בעצם את כוונת יחזקאל, שאין הכוונה כאן לכבשים אלא לבני אדם, בני ישראל, שהיו כפופים למנהיגים רעים.

פירוש המילה 'פרך'

אונקלוס תרגם את המילה 'פרך' – קשיו, מלשון קושי, עבודה מאומצת מאוד.

נראה שהפירוש העברי למילה הזו הוא מלשון שבירה. קיים דמיון בין השורש 'פרך' לשרשים נוספים בעלי משמעות דומה, כמו 'פרק', 'פרר', ועוד.

על מנחת העומר נאמר: "קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל", והכוונה היא לתבואה שלא הבשילה קלויה באש וגרוסה לפירורים עבים. התרגום הירושלמי כתב על מנחת העומר: "קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין", כלומר: תבואה קלויה ושבורה.

בגמרא נאמר שמותר למלול ולפורר שיבולי דגן ותרמילי קטנית ביום טוב: "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".

אגוזי פרך

הרשב"ם בפירושו למילה 'בפרך' כתב: "לשון שברון הוא. בתלמוד: 'מפרכין באגוזים'". הציטוט שהביא הרשב"ם לא מופיע בתלמוד שלפנינו. ייתכן שהוא התכוון לגמרא שהוזכרה קודם על הקטניות, וייתכן שכוונתו הייתה לאֱגוֹזֵי הפֶּרֶךְ.

אגוזי פרך הוזכרו במשנה כאגוזים חשובים, אשר נוהגים למנות אותם ולמכרם לפי מספרם, ולא במשקל. מפני חשיבותם, הם אינם בטלים גם אם נתערבו באחרים. יחד עם אגוזי הפרך, הוזכרו גם רימוני בדן, גם הם חשובים וידועים בטיבם.

מדוע נקראו כך האגוזים האלו? יש אומרים שנקראו על שם עיר מוצאם (רש"י), ויש אומרים שהם היו אגוזים פריכים, שנשברים בקלות (תוספות).

לכאורה, קל יותר להסביר שאגוזי פרך ורימוני בדן נקראו שניהם על שם מקומם, מפני שלא הוסבר מה פירוש המילה 'בדן'. אבל ההסבר שאגוזי הפרך נקראו על שם פריכותם מבוסס על מדרש חז"ל לפסוק "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (אגב, זו הפעם היחידה שמוזכר אגוז בתנ"ך):

"אמר רבי לוי: האגוז הזה יש בו שלשה מינים:
אגוזי פרך, ובינונים, וקטרונים (=קשים).
של פרך שנפרך מעצמו,
והבינוני אתה מקיש עליו ונשבר,
והקטרונים מתקשה לישבר ואתה מקיש עליו באבן לשברו אף על פי כן אין תועלת בו.
כך הם ישראל.
יש מהם עושים מצוה מעצמם,
ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים,
ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום"