"וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה…
וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".

 נס בתוך נס

מכת ברד מתוארת בתורה כמכה של ברד ואש.

האם הברד המוכר לנו, כדורי הקרח הקטנים אשר יורדים לעתים עם הגשם, זה הוא הברד אשר ירד על מצרים?

אפשר להבין מפסוקי התורה שהברד ירד יחד עם גשמים עזים: "וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד", "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

על השילוב של הקרח עם האש אמרו חז"ל שזה היה "נס בתוך נס", שהקרח לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הקרח.

הברד הכניע את ליבו של פרעה, משה התפלל, והברד נעצר. על עצירת הברד אמרו חכמינו שהברד שהיה באוויר, נשאר תלוי ולא הגיע לארץ:

"תלאן ברפיון. ואימתי ירדו? בימי יהושע על האמוריים…
והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג".

מקור המדרש הזה הוא בדברי ה' לאיוב:

"הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג, וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר, לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה".

בפסוקים אלו מתואר הברד כאילו הוא שמור במאגרים בשמים, והוא יורד מפעם לפעם בזמן מלחמה.

גם כאן הברד מופיע סמוך לשלג, ואפשר להבין שזהו הברד המוכר לנו, אבל אם נתבונן בשתי המלחמות האחרות שהוזכרו במדרש (מלחמת יהושע ומלחמת גוג ומגוג), נגלה שהכוונה היא לברד אחר לחלוטין.

אבני אלגביש

כאשר נלחם יהושע בחמשת מלכי האמורי, ה' השליך על המלכים הנסים אבנים מן השמים:

"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן,
וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ,
רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב".

הברד הזה נקרא כאן "אַבְנֵי הַבָּרָד".

מנין לנו שלא היו אלו אבני קרח? במסכת ברכות כתוב שמי שרואה אבנים אלו, צריך לתת שבח והודאה לה' ולברך 'ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה':

"הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון…
על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".

אם היו אלו אבני קרח – הן היו נמסות, ולא היה אפשר לברך ולהודות בראייתן.

הגמרא כינתה את האבנים האלו 'אבני אלגביש' על פי נבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג:

"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם,
וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ,
אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו".

'אבני אלגביש' נסמכו מצד אחד ל'גשם שוטף', אך מצד שני ל'אש וגפרית'. אפשר לפרש שנפילת אבנים אלו מלווה ברשפי אש, אפילו אם יורד גשם שוטף מסביב. גם בספר תהלים מוכר הברד בין האש והמים: "אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר".

הזכרנו את דברי חז"ל, שמכת הברד המשיכה במלחמת יהושע ועתידה להופיע שוב בימי גוג ומגוג, ואפשר להבין מכך שגם במצרים לא היה זה ברד של קרח, אלא 'אבני אלגביש', אבנים שנופלות מן השמים יחד עם רשפי אש.

הסבר טבעי

לאור כל האמור ייתכן להסביר את מכת הברד בדרך הטבע: במכה זו, נפלו במצרים סלעים שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (מטאוריטים). בכניסתם אל האוטמוספירה האבנים מתחממות ובוערות. נפילת מטאוריט גדול מלווה לפעמים בקולות רעם עזים ("וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד").

לפי הסבר זה, גם המדרש על אבני הברד שנותרו תלויות באוויר מתיישב עם הטבע, שכן האבנים ממשיכות לרחף בחלל ורק לעיתים נדירות חודרת לכדור הארץ אבן גדולה שיכולה להגיע עד לאדמה.

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"

חמישה מבני יעקב נמשלו בברכתם לחיה: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב.

החמור עשוי להיראות לנו שונה מכל החיות האחרות בברכת יעקב, מפני שבימינו משתמשים בכינוי 'חמור' כשם גנאי, אבל בכל המקרא אין כל זכר לשימוש שלילי בשמו של החמור.

החמור הוזכר גם בברכה לשבט יהודה. יעקב אמר שבני יהודה יקשרו את חמוריהם אל עצי הגפן הרבים הפזורים בנחלתם, ותיאר כך את שפע היין בנחלת שבט יהודה:

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ".

משמעות הברכה

הרשב"ם הסביר שהברכה לשבט יששכר היא ברכת שפע ועושר. יששכר נמשל לחמור שרובץ במקומו בשלווה, ואין לו טורח ללכת למרחקים להביא את לחמו. הסבר מעין זה מופיע גם בתרגום אונקלוס לפסוק.

חז"ל למדו מהברכה הזו שבני שבט יששכר היו עסוקים בלימוד התורה, ובני שבט זבולון היו מספקים את צרכיהם.

גרם

פירוש המילה 'גֶּרֶם' הוא 'עֶצֶם'.

בספר משלי כתוב: "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם", כלומר: בעזרת תחנונים רבים אפשר לשכנע אפילו מושל תקיף ועקשן. הלשון היא רכה וגמישה, והעצם, הגֶרֶם, קשה עד מאוד, ובכל זאת בכוח הלשון לשבור את העצם.

'חמור גרם' הוא חמור בעל עצמות חזקות, אשר אפשר להטעין עליו משא כבד מאוד.

החמור הזה רובץ, אבל לא בגלל כובד המשא אשר עליו. הוא לא החמור שעליו נאמר "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". יש לו כוח לשאת כל דבר, אבל הוא בוחר לרבוץ מפני שטוב לו במקומו:

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

שבט יששכר מעדיף לשבת בנחלתו הטובה והנעימה, ולא לנדוד כזבולון.

הוא משתמש בכוחו הרב כדי לעבוד את אדמתו, והוא מעלה מגידוליו מסים למלך:

"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".

לפי ההסבר שברכה זו מתארת את לימוד התורה של שבט יששכר, פירוש הפסוק הוא שהוא נושא עליו את עול התורה, ומקדיש עצמו למען עם ישראל, ללמדם תורה.

משפתיים

קשה לדעת מה פשר הביטוי 'בין המשפתיים'. הביטוי מוזכר פעמיים נוספות בתנ"ך.

דבורה הנביאה גערה בשבט ראובן:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?".

בני ראובן קיבלו נחלה עשירה בשטחי מרעה, על מנת שיחלצו לעזרת אחיהם במלחמה. אבל במלחמה זו, נשארו לשבת בין גדרות הצאן לשמוע את שריקות העדר במקום את שריקות המלחמה.

מפסוק זה אפשר להבין ש'משפתיים' הם מכלאות הצאן.

בספר תהילים נאמר:

"אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף".

פסוק זה קשה עד מאוד. האבן עזרא והרד"ק הסבירו כך: אפילו אם תשכבו על האפר – תישארו נקיים כמו יונה. מפירושם מובן ש'משפתיים' הם כינוי לכירה, זוג אבנים, אשר ביניהן בוערים עצים, ומעליהן מתבשלת הקדירה.

הנחת סיר על גבי הכירה נקראת 'שׁפיתה'. אלישע ציווה את נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים", ויחזקאל הצטווה: "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם".

בנבואה על בניין המקדש, אומר הנביא יחזקאל:

"וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד, מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב".

פירוש המילה 'שׁפתיים' בפסוק זה הוא מערכת של ווים, קרסים, לתליית הבהמה אחרי השחיטה. כל בהמה תולים על שני קרסים: אחד לרגל ימין ואחד לרגל שמאל.

אפשר להבין ש'שפתיים' או 'משפתיים' הם כינוי כללי לדברים שמסודרים זה כנגד זה: גדרות הצאן, אבני הכירה וקרסי בית המטבחיים.

החמור שמתאר את שבט יששכר, רובץ בין המשפתיים. לפי כל האמור לעיל אפשר לפרש שהחמור הזה טעון משא כבד מימינו ומשמאלו, והוא רובץ באמצע, בין המשפתיים, בין שקי המטען שעליו אשר ערוכים זה כנגד זה.