"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר
עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת
יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר,
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

בחלומו של פרעה, הפרות רעו באחו על שפת היאור.

יש שני פירושים למילה 'אחו':

1. שם של צמח מים מסוים.
2. מקום צמחייה סבוכה.

אגם

רש"י כותב שהאחו הוא 'אגם'. הוא מבסס את פירושו על הפעם הנוספת שבה מופיע אחו בתנ"ך, בספר איוב:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?
יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?".

בפסוק זה האחו מקביל ל'גומא', הצמח אשר גדל בעיקר על שפת היאור. מפסוק זה נראה דווקא שהאחו הוא מין צמח.

גם את המילה 'סוּף' בפסוק "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" פירש רש"י: 'באגם'. את פירושו הוא סמך על הפסוק בישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ".

במקרה זה אי אפשר לומר שהתיבה הונחה בתוך המים, מפני שכתוב בפירוש: "עַל שְׂפַת הַיְאֹר".

כעת כבר אפשר לומר בבטחה שהאגם שאמר רש"י אינו מקווה מים, אלא מקום צמחייה.

צמח הגומא נקרא בספר ישעיהו בשם "אַגְמוֹן" (החלפת אותיות השורש), ומסתבר שיש קשר בין הגומא לאגם.

במסכת שבת מסופר שחכמי נהרדעא לעגו לרב נחמן בר גוריא ואמרו לו: "רבך קטיל קני באגמא הוה?" כלומר: האם רבך היה חותך קנים באגם? האם הוא עסק במלאכה פשוטה זו ולא טרח ללמד אותך מאומה? אפשר להבין מדבריהם שהאגם הוא מקום צמיחת הקנים.

האגם מופיע כמה פעמים בתנ"ך גם כמקור מים:

• "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ
  עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם"
• "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם"
• "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם".

אבל אפשר להסביר שהאגם הוא מקור מים דווקא אם יש צמחייה רבה סמוכה לו.

בנבואה על חורבן בבל אמר ירמיהו הנביא: "וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

כוונתו היא שאויבי בבל לא מאפשרים לאיש לברוח. הם חסמו את מעברות המים – מקומות שאפשר לחצות את הנחל ברגל, ושרפו את האגמים – הצמחייה הסבוכה על שפת הנחל, כך שאי אפשר להסתתר שם מפניהם. מכאן ברור שהאגם הוא לא מקור המים, שכן אי אפשר לשרוף מים, אלא דווקא הצמחייה שסביבו.

נחזור לפירוש רש"י: גם ה'אחו' וגם ה'סוּף' הם אגמים, כלומר: מקומות צמחייה על שפת היאור.

אח

אנחנו קוראים לתנור עם אש גלויה 'אח'. את האח אפשר למצוא בתנ"ך רק בסיפור אחד בספר ירמיהו. היה זה בחודש כסלו, בימי יהויקים מלך יהודה.

"וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי
וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".

אחד מעבדי יהויקים קרא לפניו נבואות מתוך מגילה שכתב ירמיהו הנביא, והמלך ברוב זעמו, קרע את המגילה והשליך אותה אל האש הבוערת באח.

נחלקו האמוראים בגמרא מה פירוש המילה 'אח'. יש אומרים ש'אח' זה ענפי ערבה ('אחוונא' בארמית), ויש אומרים ש'אח' אלו עצים שבוערים יחד, באחווה.

את שני הפירושים האלו אפשר לומר גם על האחו בחלומו של פרעה: או שהפרות רעו בין עצי הערבה אשר צומחת על שפת היאור, או שהאחו זה מלשון 'אחווה', סבך של צמחי נחל שגדלים יחד, בערבוביה.

עוד אפשר לומר, שהמילה 'אחו' רומזת על האחווה בין בני האדם כאשר יש שפע בעולם. בתקופות רעב לעומת זאת, 'איש את רעהו חיים בלעו', כמו הפרות הדקות אשר בלעו את חברותיהן.

על ימי הרעב אמר ירמיהו הנביא:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ,
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ".

על ימי השבע אמר זכריה הנביא:

"תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ
אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

כתונת ומעיל

יעקב הכין ליוסף בגד שונה ומיוחד. כל בני יעקב היו עסוקים ברעיית הצאן, ורק יוסף, 'בן הזקונים' היה מצוי לפניו תמיד וסייע לו. הכתונת המיוחדת הזו הבליטה את החיבה שרחש יעקב ליוסף, ואולי גם רמזה על כוונת יעקב למנות את יוסף למנהיג.

כתונת יוסף עמדה במרכז הסכסוך בין יוסף לאחיו. הם הפשיטו אותו ממנה, קרעוה, טבלו אותה בדם ושלחוה אל יעקב.

הכתונת הייתה גם אחת מבגדי הכהונה. הכהן הגדול לבש כתונת פשתן על בשרו, ומעליה מעיל צמר כליל תכלת:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,
וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

רק הכהן הגדול עטה מעיל, ושאר הכהנים לבשו רק כתונת.

הרשב"ם פירש שכתונת הפסים  של יוסף הייתה בעצם מעיל, כלומר: בגד עליון להתפאר בו.

גם חנה הכינה לשמואל בנה מעיל מיוחד:

"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה".

מעילו של שמואל נועד לייחד אותו מכולם, שכן הוא היה נזיר והוקדש למשרת במשכן.

כתונת פסים הייתה גם לתמר, אחות אבשלום. לפי המסופר בספר שמואל, היה זה בגד מיוחד לבנות המלך הבתולות. אמנון גירש את תמר לבושה בכתונת פסים לאחר שעינה אותה:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים,
וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ,
וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ".

הפסוק פתח בכתונת וסיים במעיל. הסבר הרשב"ם על כתונת יוסף מתקבל גם כאן: כתונת זו הייתה יפה ומכובדת כמו מעיל, ונלבשה ללא בגד נוסף מעליה.

המלבי"ם לעומת זאת, פירש שבנות המלך היו לובשות כתונת על בשרן ומעיל נאה מלמעלה, ואמנון שילח את תמר בבושת פנים, כאשר רק הכתונת עליה.

 

מילת

אנו נוטים לדמיין שכתונת הפסים היא בגד עם פסים צבעוניים עליו. כך גם הסביר הרד"ק:

"פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר".

במשנה מוזכר בגד אשר דומה לכתונת פסים כזו:

"קַיְטָא (בגד מסוים) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִין צְבוּעִים וּלְבָנִים".

 

רבי אברהם אבן עזרא פירש שהכתונת הייתה רקומה. 'תרגום יונתן' על התורה תרגם את המילים 'כתונת פסים': 'פרגוד מצויר'.

מפירוש רש"י אפשר להבין ש'פסים' הוא בד שנקרא 'מילת', וממנו נעשתה הכתונת. דבריו מבוססים על הגמרא:

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.
שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת
שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו,
נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו,
וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם".

בד מילת, זהו צמר לבן נקי ביותר.

יחזקאל הנביא כותב על דמשק שהייתה סוחרת עם העיר צור "בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". יין חלבון – זהו יין לבן (ואולי קרוי על שם העיר 'חלבּ'), וצמר צחר – זהו צמר מילת צחור ובוהק (על פי תרגום יונתן לפסוק).

בגמרא כתוב שכדי להכין צמר מילת, היו עוטפים את הטלה הקטן ביום היוולדו בבגד צמוד, כדי שצמרו לא יתלכלך.

בשיר השירים מופיע שבח לשיניים של הרעיה:

"שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה".

רש"י כותב כך:

"דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר.
וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין,
נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן,
שעושין אותן לכלי מילת,
ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר,
ורוחצין אותם מיום אל יום".

ייתכן שהקנאה של אחי יוסף התגברה דווקא אחרי שיעקב הכין לו את כתונת הפסים, מפני שהם שמרו היטב על ניקיון הכבשים וטיפחו את  צמרם, ובסוף דווקא אחיהם שנשאר תמיד עם אביהם בבית קיבל כתונת יקרה שנעשתה מהצמר הזה.

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו,
כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ,
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים"

לקראת הפגישה עם עשו, התכונן יעקב לגרוע מכל. עשו התקדם לעברו יחד עם ארבע מאות אנשים, והיה נראה שאין פניו לשלום. יעקב חשש מהאפשרות הנוראה שעשו יבוא ויהרוג אותו ואת כל משפחתו, 'אֵם עַל בָּנִים'.

כדי לבאר את הביטוי 'אֵם עַל בָּנִים', נתבונן במצווה אחת אשר עוסקת בקשר הטבעי בין אם לילדיה.

 

שילוח הקן

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם,
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אם אדם מוצא קן של ציפור  אשר רובצת על גוזליה – אסור  לו לקחת לעצמו את האם יחד עם הבנים. התורה מצווה אותנו לגרש את האם, ורק אז מותר לקחת את הבנים.

מדוע צריך לשלח את הציפור? הרי ציפורים מטבען חוששות מבני אדם, ובדרך כלל יברחו ברגע שמישהו קרב אליהן!

ההסבר הוא שהציפור שומרת היטב על גוזליה ומוכנה למסור את נפשה כדי להצילם.

אם קורה שאדם עומד סמוך כל כך לקן והציפור לא מוכנה לעזוב אותו, הוא עלול לנצל את ההזדמנות הזו ולתפוס יחד, גם את האם וגם את הגוזלים.

התורה אוסרת עלינו לעשות זאת.

הציפור מוכנה להסתכן ולגונן על האפרוחים, אבל אסור לנו לנצל תכונה זו כדי לפגוע בה.

 

 

מסירות נפש

גם אצל בני האדם, הורים מוכנים למסור את נפשם ולהגן על ילדיהם.

 

יעקב ידע שאם יבוא עשו וינסה לפגוע בילדים – האימהות יגנו עליהם בגופן וימותו יחד איתם.

רחמיו של עשיו לא יתעוררו בראותו אימא חובקת  את בנה.

 

שלמן בית ארבאל

באחת מנבואות הפורענות של הנביא הושע, הוא מבשר על חורבן גדול שיהיה בממלכת ישראל. את החורבן הזה מדמה הושע לאחת המלחמות, שהייתה ידועה באכזרית הרבה של האויבים:

"כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה,
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה"

פסוק זה קשה מאוד להסבר. איננו יודעים מיהו 'שַׁלְמַן' ומה זה 'בֵּית אַרְבֵאל', וכל הפירושים מבוססים על השערות בלבד.

אולי שלמן הוא שלמנאסר מלך אשור, ובית ארבאל היא העיר ארבל הסמוכה לטבריה. לפי הסבר זה, הפסוק מתאר את כיבוש ארץ ישראל בידי מלך אשור. אפשר להבין שבכיבוש העיר ארבל התנהגו האשורים באכזריות גדולה, והרגו 'אֵם עַל בָּנִים'.

 

שבעת ימים תחת אמו

הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם בא לידי ביטוי במצוות נוספות בתורה.

התורה אוסרת להקריב בהמה לקרבן בשבוע הראשון לחייה:

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".

ההסבר הנפוץ בדברי חז"ל ואצל הפרשנים לאיסור זה, הוא שוולד הבהמה אינו ראוי להקרבה בימיו הראשונים, או מפני שאינו גדול מספיק, או מפני שנחשב עדיין לנֵפֶל.

יחד עם זאת, חייבים לשים לב למילים 'תַּחַת אִמּוֹ', אשר מכוונות להדגיש את הקשר בין הוולד הקטן לאימו. הדגשה זו מעוררת בנו את מידת הרחמים על בעלי החיים.

 

אותו ואת בנו

התורה אוסרת עלינו לשחוט ולד בהמה יחד עם אמו באותו היום:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איסור זה חל לא רק על קרבנות, אלא גם על שחיטת חולין לצורך אכילה.

הפסוק נאמר בלשון זכר, אך הוא מכוון דווקא לאיסור הריגת ולד יחד עם אמו, שכן אצל בעלי החיים הוולדות לא כרוכים אחרי הזכר אלא רק אחרי האימא, וגם מפני שבעדר שש כמה זכרים, קשה לדעת מי הוא האב של הוולדות.

בהריגת אם ובנה יחד – יש מידה רבה של אכזריות, וגם מצווה זו מעוררת בנו את החמלה על בעלי החיים.

 

לזכר אב ובנו, עמרי ועילאי.
עמרי מסר נפשו וניסה להגן בגופו על עילאי בנו.

בהמה 'טְרֵפָה' היא בהמה שנפגעה ונהרגה בידי בעל חיים טורף.

התורה אוסרת עלינו לאכול את בשר הטריפה, ומצווה עלינו להשליכו לכלבים:
'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'.

חז"ל ביארו שאיסור אכילת הטרפה חל על כל בהמה או חיה שיש בה מום או פצע (חיצוני או פנימי) אשר מסכן את חייה, ולאו דווקא אם נטרפה בידי חיה אחרת. הטרפה אסורה באכילה גם אם נשארה בחיים לאחר שנפצעה ונשחטה כדין.

בלשוננו, נהוג לכנות 'טרפה' אוכל  שאינו כשר (כמו בשר בחלב), אף על פי שאין כל קשר לטרפה.

 

טרפה בדיני שומרים

בפרשת משפטים מופיע דינו של אדם אשר שומר (תמורת תשלום) על בהמה של חברו:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר,
וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, אֵין רֹאֶה.
שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ,
וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.
וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו.
אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם".

נסכם את דיני שומר השכר:

1. אם הבהמה מתה או נחטפה בידי שודדים – השומר נשבע שזה לא באשמתו, ולא משלם.
2. אם נגנבה – השומר ישלם (כי אם היה שומר היטב – לא הייתה נגנבת).
3. אם נטרפה – יביא עֵד ולא ישלם.

מה פירוש 'יְבִאֵהוּ עֵד'? רש"י הסביר שעל השומר להביא עדים שנטרפה באונס, ולא הייתה לו אפשרות להציל.

הפסוקים עוסקים באדם שלוקח בהמות של אנשים אחרים למרעה תמורת תשלום.

כאשר חיות טרף מתנפלות על העדר, הרועה זועק לעזרה, וכל הרועים שבסביבתו נחלצים להגיע ולהבריח את הטורפים. אם בכל זאת נטרפה אחת מבהמות העדר – הרועים המסייעים יוכלו להעיד לטובת הרועה הנתבע. התנהגות כזו מתוארת בדברי ישעיה הנביא:

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ,
אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים,
מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת, וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה".

פסוק זה מתאר אריה נועז, ששוקד על טרפו ולא נסוג מהמון הרועים הצובאים עליו.

 

לעומת רש"י, רבים הסבירו שהרועה לא נדרש להביא עדים שראו את הבהמה נטרפת, אלא עליו להביא ראיה כלשהי שהבהמה החסרה אכן נטרפה.

המנהג שהיה בין רועי הצאן לבעלי הבהמות הוא שבמקרה של פגיעת חיות טרף, הרועה צריך להראות לבעל הבהמה שריד כלשהו מהטריפה. כמו לדוגמה חתיכת בשר עם סימני נשיכה. הצגת שריד כזה מוכיחה את סיבת המוות, וגם מראה שהרועה עשה ככל שביכולתו להציל את הנטרפת ולא עלה בידו.

אם הרועה לא יציג שריד מהטרפה – יוכל לטעון בעל הבהמה שהוא פשע בשמירתו ולתבוע ממנו לשלם.

מנהג כזה מתאר הנביא עמוס:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי, שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן".

'בדל אוזן' זהו הסחוס של האוזן (על פי תרגום יונתן), וזה מראה שמספיק אפילו שריד זעיר כדי להוכיח את טענת הרועה.

הצלת בהמה מטרפה מוזכרת גם בדברי דוד לשאול, כאשר ביקש להילחם בגלית הפלשתי:

"רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן,
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו,
וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו".

בסוף פרשת ויצא, הטיח יעקב בלבן את כל אשר על ליבו. הוא הזכיר את התנהגותו הרעה והנצלנית של לבן, לעומת יושרו שלו וטיפולו המסור בצאן של לבן.

אחת מטענותיו של יעקב היא:

"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ.
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה".

יעקב נהג עם לבן לפנים משורת הדין. יכול היה יעקב להביא את הטרפה אל לבן ולהיפטר מתשלום, אבל במקום זאת הוא חיטא (השלים) את הבהמה החסרה בבהמה משלו.