בחרבי ובקשתי

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ,
 אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"

יעקב הבטיח ליוסף בנו "שְׁכֶם אַחַד".

הבטחה זו מעוררת שתי שאלות:

  • מהו אותו 'שכם' שנתן יעקב ליוסף?
  • לא מצאנו סיפור כלשהו על מלחמה של יעקב באמורי.

שכם – חלק בארץ

יש מפרשים שיעקב הבטיח כאן ליוסף ירושה כפולה. 'שכם אחד' הוא חבל נחלה נוסף, יותר מאחיו. 'עַל אַחֶיךָ' הכוונה: יותר מאחיך. אונקלוס תרגם כאן: "וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלַּק חָד יַתִּיר עַל אַחָךְ".

אולי כאן הובטחה ליוסף הירושה הכפולה, כראוי לבן הבכור (בנה הבכור של רחל).

בדברי הימים נאמר: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר. וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל". גם בפרשתנו, מיד לאחר הבטחת השכם האחד ליוסף, פותח יעקב את ברכות השבטים ומוכיח את ראובן על שחילל את יצועיו.

הירושה הכפולה באה לידי ביטוי או בשני בני יוסף, אפרים ומנשה, שהוחשבו כל אחד מהם לשבט בפני עצמו, או בנחלת בני יוסף שהייתה משני צידי נהר הירדן.

שכם – העיר שכם

יש אומרים שיעקב העניק כאן ליוסף במתנה את העיר שכם.

פירוש זה מתחזק לאור פסוקי הסיום של ספר יהושע:

"וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם,
בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה,
וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה"

הקושי הלשוני הוא, שלא מצאנו שימוש בכמות מספרית (שכם אחד) על שם של עיר.

מלבד הקושי הלשוני, כלל לא ברור מדוע מתפאר יעקב שלכד את שכם בחרבו ובקשתו. הרי שמעון ולוי כבשו את שכם ויעקב גער בהם בחומרה על כך! לא זו בלבד, אלא שתושבי שכם לא היו כלל אמוריים, אלא חיווים!

פירוש משלב

מצאנו פירושים שמשלבים את שני ההסברים למילה 'שכם'.

רש"י פירש: "שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך".

בתרגום יונתן על פסוק זה נכתב: "וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם, חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ".

כלומר: יעקב השתמש פה ב'כפל לשון'. הוא נתן ליוסף שכם אחד, דהיינו חלק אחד יותר מאחיו כדין בכור, אבל החלק שנתן לו היה העיר שכם.

עבר או עתיד?

עוד נותר לנו ליישב את דברי יעקב: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

יעקב מדבר בלשון עבר, ולכן קל יותר להבין שהוא מספר על מקרה שכבר היה. קשה מאוד להסביר זאת על סיפור כיבוש העיר שכם. כפי שהוזכר, יעקב התנגד למעשה שמעון ולוי, ואף נזף בהם. לא ייתכן שאת הכיבוש שלהם ייחס כעת לעצמו. רש"י פירש על פי המדרש, שיעקב חגר את חרבו ואת קשתו כדי להגן על בניו מכעס האומות הסובבות. גם פירוש זה אינו מתיישב היטב עם הפסוקים, שכן נראה בפסוק שמדובר על הכיבוש עצמו, ולא על ההגנה שנדרשה לאחריו. יתרה מזו, אפילו כאשר חשש יעקב מנקמת הגויים, לא הזכיר כלל את הפחד מהאמורי, אלא רק מהכנעני ומהפרִזי:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב… עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי…".

אולי דברי יעקב רומזים על מלחמות נוספות שהיו בארץ לאחר כיבוש שכם, מלחמות אשר לא סופר עליהן מאומה בתורה. הרמב"ן הזכיר בפירושו לפרשת וישלח את "ספר מלחמות בני יעקב", ספר שמתאר את המלחמות הרבות שערכו יעקב ובניו כנגד גויי הארץ. נראה שהרמב"ן לא החשיב את הספר ההוא למקור נאמן. אם נקבל את המדרשים על המלחמות האלו, נוכל לומר שיעקב אכן נלחם באמורי, והוא אכן כבש חבלי ארץ בחרבו ובקשתו.

לעומת הסברים אלו, רבו המפרשים את דברי יעקב על העתיד (רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק). לדבריהם, הבטיח יעקב ליוסף חלק נוסף בארץ לאחר שיכבשו אותה בחרב ובקשת.

כעת ניתן להסביר בקלות את הקשר לאמורי, שהרי בני ישראל התחילו את כיבוש הארץ במלחמה בשני מלכי האמורי, סיחון ועוג. תבוסת האמורי הותירה רושם עז על כל הסביבה. בלק מלך מואב נחרד ממנה, ואף רחב הזונה סיפרה למרגלים "כִּי שָׁמַעְנוּ… וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

בזמן כיבוש הארץ, האמורים שלטו בכל אזור ההר, והכנענים ישבו לאורך מישור החוף: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם". מסתבר שהאמורים היו האויבים הקשים ביותר בזמן הכיבוש. יהושע נאלץ להתמודד עם ברית של חמשת מלכי האמורי, ולאחר שנחל מפלה במלחמת העי הראשונה, זעק יהושע: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהִים, לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ". הנביא עמוס אומר: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים".

יהושע סיפר לבני ישראל לפני מותו: "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". קשה להתעלם מהרמיזה לדברי יעקב "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יעקב אמר ליוסף שבניו עתידים לקחת את נחלתם מידי האמורי בעזרת חרב וקשת, אבל בני ישראל ניצחו את שני מלכי האמורי במלחמות מופלאות, לא בחרב ולא בקשת. יהושע הזכיר זאת לבני ישראל כדי להראות להם את הטובה שעשה עמם ה'.

הרמב"ן העלה פירוש נוסף: יעקב חיזק את דברי נבואתו בעזרת כלי מלחמה שהפנה אל עבר ארץ האמורי. לפי הסבר זה, ירה יעקב חיצים ונופף בחרבו לכיוון ארץ ישראל, כדי להדגיש את נבואתו על הכיבוש העתידי, ולזה התכוון באמרו "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

את דבריו מחזק הרמב"ן בעזרת הקבלה לנבואתו האחרונה של אלישע הנביא. אלישע שכב חולה במיטתו, וציווה על יהואש מלך ישראל לירות חיצים דרך החלון, ואמר לו: "חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה".

מודעות פרסומת

מעוז צור

הפיוט 'מעוז צור' התקבל בכל קהילות ישראל כאחד משירי חנוכה. איננו יודעים בוודאות מי חיבר אותו (רק יודעים ששמו 'מרדכי').

מסתבר שהפיוט לא נכתב דווקא על חנוכה, אבל בגלל 'חנוכת המזבח' שהוזכרה בתחילתו ובגלל הבית השישי 'יוונים נקבצו עלי', נהגו לשיר אותו בחנוכה.

הפיוט עוסק במלכויות השונות שעלו ונפלו במשך ההיסטוריה, והבית האחרון נכתב על 'מלכות הרשעה', מלכות אדום, שעלתה לגדולה ועדיין לא נפלה.

המלכויות הן: מצרים, בבל, פרס ומדי, יוון ואדום.

עיסוק בעליית הממלכות ובנפילתן ראינו עוד בתנ"ך, בספר דניאל. בתחילה, פתר דניאל את חלום נבוכדנצר ותיאר לו את המלכויות שיקומו אחריו, ובהמשך חלם דניאל על ארבע חיות (אריה, דב, נמר וחיה רביעית משונה) שגם הן כנגד המלכויות העתידות לקום.

מלכות מצרים לא הוזכרה בדניאל, מפני שכבר עברה מהעולם בימיו, אבל ב'מעוז צור' הוקדש לה בית אחד.

כעת אסביר את מקורות השיר מפסוקי התנ"ך.

בית ראשון – פתיחה

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי – כינוי לה'. שילוב של שני פסוקים מתהילים:

"הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" (ל"א, ג),
"הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (פ"ט, כ"ז).

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ – סגנון חז"לי. מצאנו כדוגמתו בגמרא: "לך נאה לדרוש" (ב"ב ע"ה ע"א). ייתכן שנרמז בו פסוק מדברי דניאל (דניאל ב כ"ג): "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח" (לך אלוהי אבותי אני מודה ומשבח).

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיייבנה בית המקדש. לכאורה היה ראוי לכתוב 'יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי', אך בלשון זו שולבו שני פסוקים:

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמ"א ב),
"כִּי בֵיתִי, בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא" (ישעיה נ"ו ז).

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ – נקריב קרבן תודה בבית המקדש. כמו בפסוק: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" (קט"ז י"ז), ועוד פסוקים רבים.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ – כאשר נהרוג את צוררינו. הכנת המטבח היא תכנון ההריגה. מקור הביטוי בנבואת ישעיהו על מלך בבל:

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם (י"ד כ"א).

צר המנבח הוא האויב שמאיים לפגוע בנו. נביחת הכלב הוזכרה בתנ"ך רק פעם אחת, בספר ישעיהו:

"כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (נ"ו י).

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – גם כאן שולבו כמה פסוקים:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל א),
"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז פ"ד).

בית שני – מצרים

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי-על פי הפסוק בתהלים:

"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (פ"ח ד).

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה – על פי כמה פסוקים:

"לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מ"ט ד),
"כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה, כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (תהלים ל"א י"א).

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי – על פי הכתוב בשעבוד מצרים:

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א י"ד).

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה – מלכות מצרים, על פי ירמיהו:

"עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם" (מ"ו כ).

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

ידו הגדולה – כמו שנאמר ביציאת מצרים:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות י"ד ל"א).

הסגולה – עם ישראל, כמו שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט ה).

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה – כמו שנאמר בשירת הים:

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות ט"ו ה).

בית שלישי – בבל

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי – ה' הביא אותי אל בית המקדש.

דביר קדשו – על פי הפסוק: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כ"ח ב).

וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי – גם בימי המקדש הראשון לא הייתה לי מנוחה. על פי הפסוק באיוב: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי" (ג כ"ו).

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי – גלינו מארץ ישראל מפני שעבדנו אלהים אחרים. על פי הפסוק בירמיהו:

"כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיה ה י"ט).

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי – מזגתי לעצמי כוס רעל. משל לפורענויות ולחורבן. על פי הפסוקים:

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה" (תהלים ס ה).

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי – על פי הפסוק בשיר השירים:

"כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (ג ד). בפסוק זה מבקשת הרעיה את עזרת השומרים הסובבים בעיר אך הם לא עזרו לה. מיד אחרי שעברה אותם, מצאה את דודה. אולי הכוונה בפיוט לבניית הבית השני לאחר בקשות רבות לעזרה מהגויים.

קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי – אחרי מלאת שבעים שנים למלכות בבל, נושעו בני ישראל בידי זרובבל (נכדו של צדקיה מלך יהודה). מבוסס על נבואת ירמיה: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (כט י). קץ שבעים – מושאל מנבואת ישעיה על העיר צור: "וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר" (כ"ג י"ז).

בית רביעי – פרס ומדי

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא – המן ביקש לכרות קומת את הברוש, עם ישראל. על פי הפסוק: "וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מ"ב י"ט כ"ג).

וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה – על פי הפסוק: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ" (יהושע כ"ג י"ג). ייתכן שנרמז כאן גם הפסוק מתהילים: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ" (ס"ט כ"ג). פסוק זה דרשה הגמרא במסכת מגילה על משתה אסתר עם אחשוורוש והמן.

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ – מרדכי, הימיני, התגדל והיה משנה למלך. נשיאת ראש היא מחווה מאת המלך לעבדיו, כמו שנאמר על סריסי פרעה: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ י"ג). ייתכן שיש כאן גם מליצה על פי הפסוק בשיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב ו).

וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ – על פי הפסוק בתהילים: "…שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד, הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח…" (ט ו-ז).

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – על פי המסופר במגילה: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (ה י"א). כוונת הפסוק היא: "בניו הרבים".

בית חמישי – יוון

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים – שני הבתים האחרונים נכתבו בסגנון שונה מהאחרים, ויש בהם שימוש רב יותר בלשון חז"ל. החשמנים מופיעים פעם אחת בתנ"ך בספר תהילים: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם" (ס"ח ל"ב). בפסוק לא התברר מהם (או מי הם) החשמנים, אך מפשט הכתוב נראה שהכוונה לסחורה יקרת ערך שתובא ממצרים. מילה זו הושאלה מפני דמיונה ל'חשמונאים' של חנוכה.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי – פרצו את חומות ירושלים ואת המגדלים. יש דמיון קל למה שמסופר על יהואש מלך ישראל: "וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה" (מ"ב י"ד י"ג). בחלק זה של החומה היו גם מגדלים: "מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה" (ירמיה ל"א ל"ז).

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים – כלשון הגמרא: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כ"א ע"ב).

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים – מאחרון הכדים נעשה נס לבני ישראל. חז"ל אמרו שעם ישראל נמשל לשושנים.

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים – חכמי ישראל קבעו שמונה ימים טובים לזכר הנס. בני בינה – אולי על פי הפסוק מדברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דה"א י"ב ל"ג). חכמים דרשו פסוק זה על חכמי ישראל. שיר ורננים – על שם אמירת ההלל.

בית שישי – מלכות אדום

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה – תפילה לה' שיתגלה במהרה. על פי הפסוק: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה נ"ב י).

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה – על פי הפסוק: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים ע"ט י).

כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה – עבר זמן רב בגלות. ימי הרעה – על פי הפסוק: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (קהלת י"ב א).

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן – הרוג את בני עשו. עשו נקרא 'אדמון' על פי הפסוק: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כ"ה כ"ה). צלמון – הוא מקום החושך והמוות (כמו צלמוות), מופיע במשמעות זו פעם אחת בתהלים (ס"ח ט"ו), והכוונה היא: שלח את בני עשו לארץ המוות.

הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה – גְאל אותנו, על פי הפסוק בספר מיכה: "וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים". חז"ל דרשו פסוק זה על הגאולה ועל המשיח.

כנעני

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.