חרצנים וזג

ענבים

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ,
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן,
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג
לֹא יֹאכֵל"

הנזיר נאסר בשתיית יין, אבל התורה עשתה סייג לדבריה, ואסרה עליו את כל מה שיוצא מגפן היין: חומץ, מִשְׁרַת ענבים, ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים.

הביטוי "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג" בא לכלול את כל מרכיבי הפרי, ואפילו את הפסולת (דומה למשפט שאמר אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ").

חרצנים וזג הן שתי מילים יחידאיות (לא הוזכרו עוד בתנ"ך), וקשה לבאר את פירושן.

אנו קוראים לקליפת הענבים 'זג', ולגרעינים 'חרצנים'.

אפשר לראות רמז לכך מלשון הפסוק, שכן ה'חַרְצַנִּים' הוזכרו ברבים וה'זָג' ביחיד, ואכן לכל ענב יש קליפה אחת וגרעינים רבים[1].

חכמינו במשנה נחלקו מהם החרצנים ומהו הזג.

"אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּין?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזַּגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה: כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה. הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל".

שיטת רבי יהודה הפוכה ממה שהורגלנו לחשוב. רבי יוסי חולק עליו, ונותן לו סימן לזיכרון[2]: "כזוג של בהמה", כלומר: כמו פעמון התלוי בצוואר הבהמה. הפעמון נקרא בארמית 'זוג', וכמו הענב, גם הוא מורכב מ'קליפה' חיצונית ומ'גרעין' פנימי. כמו שבפעמון החלק החיצון נקרא 'זוג', כך גם בענב, הקליפה נקראת 'זג'.

מקור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי הוא בשני תרגומים ארמיים שונים לפסוק.

אונקלוס מתרגם: 'מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג': "מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין". פורצנים בארמית אלו הגרעינים, ושיטת רבי יוסי היא[3].

לעומת זאת, בתרגום יונתן נכתב: "מִקְּלוּפִין וְעַד זַגִּין גַּוָאִין דְּעִנְבָא", כלומר: מהקליפות ועד הזגים הפנימיים של הענב, וזו היא שיטת רבי יהודה.

זג וזגוגית

מפני שהמילה 'זג' היא יחידאית, קשה להבין את פירושה בעזרת השוואה למילים אחרות.

הזכוכית, מופיעה גם היא פעם אחת בלבד בתנ"ך, בספר איוב:

"לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית[4], וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז".

בלשון חז"ל, היא נקראת גם 'סכוכית'. רש"י במסכת שבת הסביר ש'זכוכית' נקראת כך מפני שהיא זכה ושקופה, ו'סכוכית' נקראת כך מפני שסוכים (רואים) דרכה.

בארמית, נקראת הזכוכית 'זוגיתא' (ג' במקום כ'). אומן זכוכית נקרא 'זגג' וגם אנו משתמשים לעתים במילה 'זגוגית'.

ייתכן שקליפת הענב נקראה 'זג', מפני שהיא שקופה וזכה כמו זכוכית, ואפשר לראות דרכה את החרצנים.


 

[1] לשיטת רבי אלעזר בן עזריה, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד

[2] רבי יהודה נודע בסימני הזיכרון שהיה נותן (דצ"כ עד"ש באח"ב במכות מצרים, זד"ד יה"ז במידות לחם הפנים). אולי התכוון רבי יוסי לרמוז לרבי יהודה שכדאי לו לדבוק במנהגו ולזכור בעזרת סימן, כדי שלא יטעה.

[3] נזיר ל"ט ע"א

[4] יש נוסחאות שבהן זכוּכית מנוקדת בשורוק.

מודעות פרסומת

דעואל ורעואל

"לְגָד, אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל"
"וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד, אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל"

 

שם אביו של נשיא שבט גד נכתב בשתי צורות: 'דעואל' ו'רעואל'.

האותיות ד' ו-ר' מתחלפות כמה פעמים בתנ"ך בין מילים זהות או דומות.

יש שתי דרכים להסביר חילופי אותיות מעין אלו.

  • שתי צורות שונות ונכונות להגות את המילה.
  • האותיות הוחלפו בגלל דמיון ביניהן (או צורת אות דומה, או הגייה דומה).

כעת נעבור על כמה מילים שהוחלפו בהן האותיות ד' ור', ונראה מה פשר ההחלפה.

דעואל-רעואל

לשני השמות יש משמעות דומה. 'דעואל' פירושו חבר של ה' (מודַע הוא חבר), ורעואל הוא רֵעַ לה'.

בשם 'רעואל' נקרא גם בנו של עשו, וגם חותן משה.

הרמב"ן כתב שאנשים היו קוראים לנשיא שבט גד בשני השמות, והתורה  רשמה את שניהם בשני מקומות שונים כדי ללמד אותנו על כך.

ריפת-דיפת, דודנים-רודנים

בספר בראשית כתוב:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים"

ובדברי הימים:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים"

בשתי  מילים כאן הוחלפו האותיות ד' ו-ר'.

רש"י דרש את ההבדל הזה על מהותם של אותם עמים. ריפת ודיפת הוא דרש מלשון רפיון ודופי, ואת דודנים ורודנים הוא הסביר שבתחילה הם נראים כאוהבים לנו (דודנים מלשון 'דודים'), ולבסוף רודים בנו ומשעבדים אותנו.

לעומתו, הסביר הרד"ק שאלו שתי צורות שונות שהופיעו בספרי יוחסין עתיקים, ובספר דברי הימים זה נכתב שונה ממה שנכתב בתורה, כדי שנדע שזהו אותו העם.

ייתכן שמקור ההבדל בספרים העתיקים הוא הדמיון בין האותיות.

אחד-אחר

הדמיון בין האותיות ד' ו-ר', עלול לגרום להחלפה ביניהם. אם בעקבות ההחלפה ישתנה שם של עַם קדום, אין בכך כלום. אבל מה אם ההחלפה תגרום להבנת פסוק בצורה בעייתית?

בספר שמות כתוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", ובספר דברים כתוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".

כדי שלא יוחלפו בטעות "אֵל אַחֵר" ב"אֵל  אֶחָד", הודגשו שתי האותיות ונכתבו גדולות מחברותיהן.

 

קרי וכתיב

בששה מקומות בתנ"ך מתחלפות  האותיות ד' ו-ר' ב'קרי וכתיב'. נראה דוגמה אחת.

על ימי אחז מלך יהודה נאמר:

"בָּעֵת הַהִיא
הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם
וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת,
וַאֲדוֹמִים [וארמים] בָּאוּ אֵילַת
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

שנים מעטות קודם לכן, עוזיה המלך (סבא של אחז) כבש את אילת מידי אדוֹם. כעת, בימי אחז, כבש מלך ארם את אילת ושלט בה. את היהודים (בני שבט יהודה) הוא גירש, ואל העיר החזיר את האדוֹמים.

על פי הכתיב, התושבים החדשים הם הארמים, בני עמו של רצין המלך. ייתכן שלאחר כיבוש העיר, גרו בה יחד האדומים והארמים, ובגלל שהמילים דומות, הצליחו לרמוז זאת בפסוק בעזרת החלפת אותיות.

תבלול, שבלול וחילזון

"אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ"

התורה מונה שמות של מומים, פגמים גופניים. רשימה אחת למומים אנושיים אשר פוסלים כוהנים מלעבוד במקדש, ורשימה שנייה של מומי בהמות, אשר פוסלים בהמה מהקרבה על המזבח.

המשנה במסכת בכורות (פרקים ו-ז) מרחיבה ומפרטת את מומי הבהמה ואת מומי האדם.

ברשימת מומי האדם, נכתב "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ". המשנה הסבירה ששלושה מומים אלו, הם מומים בעין.

  • גִּבֵּן – זה האדם שגבות עיניו שוכבות ומכסות עת העיניים.
  • דַּק – מי שיש לו קרום שמכסה את גלגל העין, או כתם קבוע בעין.
  • תְּבַלֻּל – ערבוב בין החלק השחור שבעין לחלק הלבן.

יש דעה אחת במשנה לפיה הגיבן זה 'מי שיש לו שני גבין', כלומר: גבו עקום ומפותל, אולי כמו משמעות המילה בלשוננו.

על ה'דק' ועל ה'תבלול' אומרת המשנה: "הֲרֵי בְּעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב". הפירוש המקובל למשנה הוא ש'חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב' אלו צורות שונות של תבלול.

הגמרא מסבירה ש'תבלול' זה מלשון "דבר המבלבל את העיניים", והרמב"ם כתב שזה מהשורש 'בלל', מפני שהשחור והלבן בלולים ומעורבים זה בזה. יש מסבירים ש'תבלול' הוא מלשון 'תֶּבֶל' (מלשון השחתה).

אנסה לברר מדוע מונה המשנה את שלושת התיאורים של התבלול 'חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב'.

אונקלוס תרגם את המילה תבלול – "חִלִיז". ייתכן שזהו מלשון 'חילזון'. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה, נכתב: "אוֹ דְחִלָזוֹן בְּעֵינוֹי דִמְעַרֵב חִיוְורָא בְּאוֹכְמָא", כלומר: או אשר חילזון בעיניו, שמעורב הלבן בשחור. לפי זה, אפשר לומר ש'תבלול' זהו 'שבלול', בהחלפת ש' ו-ת' (כמו שמצוי רבות, בעיקר בארמית).

השבלול מוזכר בתנ"ך בפעם היחידה בספר תהילים: "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ". אחד הפירושים לפסוק זה הוא: כמו השבלול אשר נמס על הארץ בהליכתו. ייתכן ששמו של השבלול מגיע מהדמיון ל'שׁוֹבֶל', שולי הבגד המשתרכים על הרצפה.

רש"י כותב שהשבלול הוא לימצ"א בלעז, והוא מזהה אותו עם ה'חומט', אחד השרצים הטמאים המוזכרים בתורה. בגמרא, מתאר רש"י אותו כך: "מין שרץ הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל". הקליפה היא הקונכייה העוטפת את השבלול. תיאור זה לא מותיר ספק שכוונת רש"י היא לשבלול שאנו מכירים.

החילזון איננו מופיע בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר רבות, בעיקר חילזון התכלת. במסכת סנהדרין מסופר על וויכוח בין רבי אמי לאחד המינים על תחיית המתים. רבי אמי אמר לאותו המין: "עֲלֵה לָהָר וּרְאֵה שֶׁהַיּוֹם אֵין בּוֹ אֵלָּא חִלָזוֹן אֶחָד, לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלָּא כֻּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת". גם תיאור זה מתאים לשבלול שלנו. אפשר אולי לומר שחילזון הוא מלשון 'זחילה', בהחלפת אותיות השורש.

יש חלזונות הגדלים בתוך קונכייה, ויש הגדלים בלעדיה.

התורה אומרת שתבלול בעין, כלומר כעין שבלול לבן בתוך השחור, פוסל את הכהן. כדי שנדע מהי צורתו של השבלול, אמרו לנו חכמי המשנה: "תְּבַלּוּל, חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב" וכוונתם: תבלול שהוא כחילזון נחש, ארוך, ותבלול שהוא כענב, עגול.

שעיר לעזאזל

"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

שעיר

שעיר עיזים. תמונה מתוך ויקיפדיה

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.