"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

סנה וסיני

משה ראה את הסנה הבוער, כאשר הוא הגיע עם צאן יתרו אל הר האלהים חורבה. סמוך למקום מעמד הר סיני, המעמד האדיר והנורא, זכה משה להתגלות צנועה יחסית, על שיח קטן.

הלשון בוער באש מופיעה גם על הסנה וגם על הר סיני. אותה האש בערה בשניהם, אבל בשעה שבני ישראל מעונים ומושפלים היא בערה על שיח קטן, ובשעה שהיו בני חורין בערה בראש ההר. קיים גם דמיון בין המילים סיני וסנה.

 

זיהוי הסנה

"הסנה הסנה, לא משום שגבוה אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך" (גמרא, שבת דף סז).

הסנה הוזכר רק עוד פעם אחת בתנ"ך, בברכת משה ליוסף: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה", וקשה לזהות באיזה צמח מדובר, ואם בכלל זהו צמח מסוים או כינוי כללי לשיח קטן.

בדברי חז"ל הסנה מכונה וורדינא, ומכאן שהוא צמח ממשפחת הוורדים.

במדרש תנחומא נאמר שהסנה מלא בקוצים.

במסכת פסחים המשילו חכמים חתונה בין אדם חכם לבין בת עמי הארץ ל"ענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל", כלומר: כמו שלא מכינים יין מתערובת של ענבי גפן משובחים וענבי סנה פחותים, כך לא ראוי לערבב בין משפחת חכמים למשפחת עמי הארץ.

אפשר לסכם ולומר שהסנה הוא אחד ממיני הוורדים, מלא בקוצים, ומגדל ענבי מאכל הראויים להכנת מיץ. כל זה מסתדר היטב עם הזיהוי המקובל של הסנה כשיח הפֶּטֶל.

הפטל גדל סמוך לנחלים זורמים, ומשה נתקל בו כאשר הנהיג את צאנו אל מקור המים, בנחל היורד מהר סיני. ענבי הפטל ראויים למאכל, ואחד המשקאות החביבים ביותר על הילדים הוא "מיץ פטל". מהמשל "ענבי הגפן בענבי הסנה" לומדים שעוד בתקופת חז"ל היו מכינים מיץ פטל, אבל נזהרו לא לערבבו עם מיץ ענבים.

סנאי

בגמרא מוזכר בעל חיים הנקרא חולדת סנאים (בבא קמא דף פ). סנאים, זו צורת הרבים של סנה. חולדת הסנאים מתוארת כשרץ קטן בעל רגליים קצרות אשר מתגורר בין הוורדים, כלומר: בין ענפי הסנה. רבי ישמעאל מתיר לגדל את חולדת הסנאים בתוך הבית, מפני שהיא מכרסמת ואוכלת את כל הפסולת והלכלוכים המפוזרים בבית.

איננו יודעים בוודאות איזו חיה היא אותה חולדת סנאים, אבל בלשון ימינו הושאל ממנה שמה, וניתן למכרסם האגוזים הקטן, הסנאי.

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".

כך ברך יעקב את יהודה. דברי הברכה מכוונים לפי פשוטו של מקרא לתאר את שפע כרמי היין בנחלת שבט יהודה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה (עַיִר, חמור צעיר), וְלַשֹּׂרֵקָה (גפן משובחת) בְּנִי אֲתֹנוֹ – בני שבט יהודה קושרים את עייריהם ואת חמוריהם לגפנים, מפני שזה העץ הנפוץ ביותר בנחלתם.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (כסותו, בגדו) – בשעת דריכת הענבים, בגדיהם מתמלאים במיץ, ונראה כאילו כיבסו את הבגדים ביין.
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב – עיניהם ושיניהם צבועות מרוב שתיית יין וחלב.

חַכְלִיל – כחול או אדום?

הצבע כחול – לא מוזכר במקרא.
בימי קדם, נשים היו צובעות את עיניהן באבקה כחולה העשויה מאבן טורקיז טחונה. אבן טורקיז נקראת בתנ"ך פּוּךְ, או נוֹפֶךְ, והיא אבן רכה הניתנת לשחיקה בקלות. עם אבקת הפּוּךְ היו הנשים צובעות את צידי העיניים, כדי להראות כאילו חריצי העפעפיים גדולים יותר, כפי שמתאר הנביא ירמיה: "כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ".
צביעת העיניים נקראת כְּחִילָה, והקיסם הדקיק שאִתּוֹ מורחים את האבקה נקרא מִכְחוֹל (כ"ף רפויה).
המלכה איזבל ברגעיה האחרונים, התקשטה והתייפתה: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ".
בִּתּוֹ הקטנה של איוב נקראה "קֶרֶן הַפּוּךְ" על שם יפיה.

אבקת הצבע נקראה בלשון חז"ל בשם כְּחוֹל (אולי מפני שאבקה היא כמו חול, ובמילה אחת: כחול), ומשם התגלגלה ללשוננו. חכמי ארץ ישראל היו שרים לפני הכלה בחתונתה: "לֹא כַּחַל, וְלֹא שָׂרָק, וְלֹא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן", וכוונתם הייתה: הכלה נאה כל כך גם ללא כחל (צבע עיניים), וללא שרק (צבע אדום לפָּנים), וללא פרכוס (קישוט).

אבן פוך הוזכרה בנבואת ישעיהו בסמוך לאבן הספיר: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים", וגם בחושן של הכהן הגדול אבן הנופך סמוכה לאבן הספיר. ייתכן שהזכרת האבנים האלו יחד מעידה על כך שהצבע שלהן דומה. אבן ספיר היא בעלת גוון כחול, ודומה לשמיים נקיים, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

בחזרה לברכת יעקב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן – מרוב שתיית יין העיניים נראות שבעות ומדושנות, כאילו נכחלו באבקת פוך.
בספר משלי, מתאר שלמה המלך את מראהו של השיכור: "…לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן…".

עם זאת, פרשנים רבים הסבירו שפירוש המילה חַכְלִיל הוא אדום (רש"י, רשב"ם, רד"ק), ופירוש הפסוקים הוא שעיניו של שותה היין מאדימות.
גם את אבן הפוך יש המזהים עם אבן אדומה. הנביא יחזקאל מזכיר בדבריו: "בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה", ואולי הוא רומז לצבע ארגמני (אדום או סגול) שיש לאבן הזו.
גם לגבי זיהוי אבן הספיר לא כולם תמימי דעה. ירמיהו אומר בקינותיו על היופי של ילדי ירושלים: "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם", כלומר: המראה שלהם היה אדום מרוב שבע, ונדמו לאבן ספיר (אגב, לפי פסוק זה גם לפנינים יש צבע אדום, ואין אלו הפנינים המוכרות לנו היום).

אין צורך להכריע בין הפירושים והזיהויים. שמות אבני החן מאז ומעולם לא היו קבועים, והתחלפו בין המקומות ובין התקופות, כמו גם שמות של צמחים ושל בעלי חיים. אפשר להסביר ולומר שאת אבקות הצבע היו מכינים גם מאבנים כחולות וגם מאבנים אדומות, ופירוש המילה חַכְלִיל הוא צביעת העיניים, בלי כל קשר לגוון.

מוקדש באהבה לבתי יעלת-חן

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "עוֹד יוֹסֵף חַי!
וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם!"
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

יעקב היה שרוי במרירות ממושכת על אבדן יוסף בן זקוניו, וכעת נוספו על צרותיו נפילת שמעון בשבי וירידת בנימין אל מלך מצרים. הסוף הטוב של הסיפור מתפתח לאורך כמה פרשות, אבל אל יעקב הוא נגלה בבת אחת, במילים: "עוד יוסף חי!".

ההפתעה מתוארת במילים: "וַיָּפָג לִבּוֹ". הכוונה לפי תרגום יונתן היא: נחלק ליבו. לא ידע יעקב אם להאמין להם או לא, ונשאר בספקו עד שראה את העגלות ששלח יוסף.

לפי פרשנים רבים (אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן), ההפתעה הייתה משמעותית הרבה יותר, ואף מסוכנת. יעקב נדהם מהבשורה עד שליבו חדל מלפעום, איבד את הכרתו והגיע כמעט עד שערי מוות. לאחר שצעקו באזניו את דברי יוסף ופקחו את עיניו להראות לו את העגלות – רק אז שב יעקב להכרתו וקם לתחייה. "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".

בשורה פתאומית עלולה לסכן חיים.

כאשר שמע עלי, הכהן הגדול ממשכן שילה, על תבוסת עם ישראל בקרב, על מות שני בניו ועל נפילת ארון הברית בשבי – נפל מרוב בהלה עם כסאו אחורנית ומת.

דום לב הייתה כנראה סיבת מותו של נבל הכרמלי. נבל סירב לסייע לדוד ולחייליו ולתת להם אוכל, ואף הטיח בהם דברי עלבון קשים. דוד חגר את חרבו ועלה עם 400 לוחמים להרוג את נבל, אבל בדרך פגש את אביגיל, אשת נבל, אשר הביאה לו ולאנשיו אוכל לרוב כדי להשיב את חמתו. כאשר התפכח נבל משכרותו ושמע מה עשתה אשתו, נאמר שם: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". יש שפירשו: מרוב פחד מדוד, ויש שפירשו: מרוב כעס על אשתו. ליבו של נבל חדל לפעום בצורה סדירה, וגופו התקשה כאבן. במשך עשרה ימים החמיר מצבו, עד שמת: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

את המילה "וַיָּפָג" אפשר להסביר או מלשון דעיכה איטית, או מלשון הפסקה מיידית. ייתכן שלב יעקב נחלש והדופק התפוגג ונמוג לאיטו, וייתכן שהייתה הפוגה (הפסקה) מפעולת הלב לכמה רגעים.

בגמרא כתוב: "פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י ע"א), כלומר: היין מבטל ומעביר את הפחד.

הנביא ירמיהו ממשיל את מואב לכד של יין השוקט אל שמריו ולא הורק מכלי לכלי, ולכן "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר", ותרגם יונתן בן עוזיאל: 'וְרֵיחֵיה לָא פָג', כלומר: לא נחלש ריח היין.

תינוק פג, ופג תוקף

בלשוננו אנו משתמשים במילה פג לשתי משמעויות הפוכות: פג תוקף – שעבר זמנו. תינוק פג – שנולד קודם זמנו.

תוקף הוא חוזק, ופג תוקף הוא החוזק שנחלש ואיבד את כוחו או את יכולותיו. אפשר להשתמש בביטוי על אוכל שהתקלקל או על שטר שעבר תאריך המימוש שלו.

מקור המילה פג במשמעות של טרם זמנו, הוא בשיר השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". פגי התאנה הם הניצנים הקטנים אשר מהם עתיד להתפתח הפרי. "פַּגָּה" הוא כינוי של חז"ל לילדה קודם שהתבגרה. בגמרא נאמר (סנהדרין קז): "ראויה הייתה בת שבע לדוד, אלא שאכלהּ פגה", כלומר: דוד לקח את בת שבע לאישה קודם שהייתה מותרת לו. בדרשה זו, חז"ל החביאו משחק מילים שנון שמעטים ישימו לב אליו: בת-שבע הוא כינוי לזן של תאנה משובחת (משנה, מעשרות ב ח), אבל דוד לקח את התאנה המשובחת הזו קודם זמנה, עוד כאשר הייתה פגה.

מוקדש באהבה לבתי הקטנה, תאנה.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
כך אמר הנביא עמוס, ודבריו נקבעו להפטרת פרשת וישב העוסקת במכירת יוסף.

האם ייתכן להסביר שעמוס גוער בישראל על מכירת יוסף? אם הוא מוכיח את ישראל על מעשיהם הרעים, מדוע הזכיר להם את מעשי אבותיהם מלפני למעלה מ-1000 שנה?

אין שום רמז הקושר בין נבואת עמוס לבין מכירת יוסף.
יוסף לא נזכר בתורה או מחוצה לה בתואר "יוסף הצדיק", וגם לא נאמר בפירוש שהוא נמכר בעבור נעליים (אמנם בתרגום יונתן על התורה כתוב שהאחים קנו סנדלים בכסף המכירה).

הביטוי "למכור אביון בעבור נעליים" היה שגור בימי עמוס, ופירושו: להתעמר בעניים מרודים בעבור רווח זעום. ביטוי זה נזכר פעם נוספת בדברי עמוס (ח ו) ונראה שכוונתו הייתה להוכיח את מעמד האצולה בדורו.

עשרת הרוגי מלכות

מי שבכל זאת חיבר בין נבואת עמוס למכירת יוסף, היה הפייטן שחיבר את קינת עשרת הרוגי מלכות – "אלה אזכרה". קינה שנאמרת בתשעה באב בקהילות ספרד וביום הכיפורים באשכנז. הפייטן מספר שהקיסר הרומאי אסף עשרה חכמים מחכמי ישראל כנגד עשרת בני יעקב, והעמידם למשפט על מכירת יוסף. הקיסר ביקש לגזור עליהם מיתה על פי הפסוק: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת", והם מסרו את עצמם למיתה. מחבר הקינה משתמש בלשונו של עמוס, ומעניש את חכמי ישראל על חטא שלא עשו:

"גָּבַהּ לֵב בְּלִיַּעַל עוֹבֵד אֱלִילִים
וְצִוָּה לְמַלְּאוֹת פְּלָטֵירוֹ (היכלו) נְעָלִים…
נָם (אמר) אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ
וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ?"

חשוב לציין שלפי המסופר בגמרא ובמדרשים, "עשרת הרוגי מלכות" לא נהרגו יחד, וכנראה גם לא בתקופת אותו הקיסר, אלא נהרגו מסיבות שונות לאורך שנות חורבן בית המקדש השני, ובתקופת הכיבוש הרומאי שאחריו. חלקם אולי נהרגו במרד בר כוכבא, כ-70 שנים לאחר החורבן.

אריה שאג, מי לא יירא?

בהמשך הנבואה, מוכיח עמוס את עם ישראל על שאינם רוצים לשמוע את דבר ה' מפי הנביאים:

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר "לֹא תִּנָּבְאוּ!"

ההפטרה חותמת בפסוק: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא? אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?", כלומר: דבר ה' מזעזע את העולם כשאגת אריה, ואין כל דרך להשתיקו או להתעלם ממנו.

דווקא תוכחה זו מתאימה להפליא לסיפור מכירת יוסף. אחי יוסף ניסו להתעלם מחלומות אחיהם, שנאו אותו ואף השליכו אותו אל הבור, אבל כל ניסיונותיהם לא הועילו לבטל את דבר ה'. 'הם אומרים "נהרגהו!", ורוח הקודש אומרת: "ונראה מה יהיו חלומותיו"' (על פי רש"י).