מלך ערד

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

  1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
  2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.
מודעות פרסומת

המעפילים

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר"

"המעפילים" – כך כינו חכמינו ז"ל את האנשים אשר ניסו להיכנס ארצה כנגד הוראתו המפורשת של משה.

פירושים רבים למילה ויעפילו, ונמנה אותם להלן.

בספר דברים, מספר משה לבני ישראל על חטא המרגלים, ואומר:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'.
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ,
וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה…
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"

המילים המקבילות ל"ויעפילו" הן "ותהינו" (מלשון אומץ ותעוזה), ו"ותזידו".

אונקלוס תרגם את המילה "ויעפילו" – "וְאַרְשַׁעוּ", מלשון רשע וזדון.

רבים פירשו שההעפלה היא חיזוק הלב, מלשון "עופל". עופל הוא מבצר חזק שהיו בונים במקום גבוה ושמור על יד העיר. אפשר עוד לומר שהעפלה היא טיפוס, כמו העופל שנמצא בראש ההר.

רש"י הזכיר את דברי המדרש שלפיהם עופל זה מלשון חשיכה, כמו 'אופל' באל"ף. כוונת המדרש היא שמעשי הרשע משולים לדרך חשוכה, כמו שמתואר בפסוקים רבים: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ", "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" ועוד.

בתרגום יונתן כתוב: "וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא" (פירוש: וימהרו בחושך, לפני עלות השמש, לעלות אל ראש ההר). המילה "ויעפילו" נדרשת כאן במשמעות של אפילה ממש, שהם עלו אל ראש ההר בעוד לילה, לפני הזריחה.

בתרגום הירושלמי (באחת הנוסחאות) מתורגמת המילה ויעפילו: "וּכְמַנוּ", כלומר: הסתתרו. לפי הסבר זה, עופל הוא מקום מסתור. גיחזי, משרתו של אלישע הנביא, לקח מתנות מנעמן הארמי, והפר את ציוויו של אלישע. את המתנות הוא החביא בעופל: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת". את המילה "עופל" תרגם יונתן: "אֲתַר כַּסִי", כלומר: מקום מוסתר ומכוסה.

אפשר לומר שמשמעות השורש "עפל" היא כמו השורש "עלף", בהחלפת אותיות.

על תמר, כלתו של יהודה, נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף", והכוונה היא שהיא התעטפה והסתירה את עצמה. להתעלף, כמו להתעטף (למ"ד וטי"ת מתחלפות).

במקומות רבים, עילפון זהו אבדן ההכרה עקב צימאון או עייפות, וגם במשמעות זו מתחלפות האותיות למ"ד וטי"ת. על יונה הנביא נאמר: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף", ובתפילתו הוא אמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי".

אם נחבר בין העפלה לעילפון, נוכל לומר ש"ויעפילו" הכוונה היא שהם התעטפו והסתתרו. אפשרות אחרת היא לומר ששתי מילים אלו דומות מאוד אבל במשמעות הפוכה, שהעפלה היא מלשון חוזק ואומץ, ואילו עילפון הוא מלשון חולשה ואבדן.