זר לא פורח

"חג לא שמח, וזר לא פורח, היום יום הולדת…"

גם מי ששם לב לטעות בשיר, זה רק מפני שהשורה מהשיר כתובה לפניו. אבל אם נשמע מישהו שר אותו, לא נוכל לדעת האם כוונתו היא שאכן, יש לפלוני חג שמח וזר פורח, או שהחג אינו שמח והזר אינו פורח.

קרי וכתיב

על מילים רבות במקרא יש מסורת קריאה שונה ממסורת הכתיבה.

הדוגמה הנפוצה ביותר היא בשם ה', אשר נכתב באותיות יהו"ה, ונקרא אחרת: אדני.

יש עוד מילים רבות שמשתנות לעתים קרובות: כמעט כל מילת "היא" בתורה, נכתבת "הוא".

כמעט כל "נערה" בתורה, נכתבת "נער".

מילים שמשתנות לא בקביעות אלא רק על פי מסורת נקודתית, מצוינות בחומשים כ"קרי וכתיב". כתוב א, אבל אנו קוראים ב.

לפעמים השינוי בין הקריאה לכתיבה הוא מזערי, ולפעמים הוא מהותי, עד כדי הוספת/השמטת מילה, חלוקת מילה לשתי מילים, החלפת מילה באחרת, או אפילו שינויים שמשנים את כל משמעות הפסוק.

 

לא-לו

במאמר זה, אתמקד ב"קרי וכתיב" מיוחד: כתיב "לא", וקרי "לו".

באמת, אין כאן כל שינוי של הקריאה, שהרי אין הבדל בין הגיית שתי המילים. הקרי והכתיב במקרה כזה משנה רק את המשמעות.

18 פעמים במקרא נקראת המילה "לא" במשמעות של "לו". יש מקרים שבהם משמעותו האמתית של הפסוק מוטלת בספק בגלל השינוי הזה, יש מקרים שבהם הפסוק סובל שני פירושים, ויש מקרים שבהם השינוי מגלה לנו כוונה פנימית נסתרת של הדובר.

"הֵן יִקְטְלֵנִי (לא) לוֹ אֲיַחֵל" אמר איוב, ונחלקו התנאים בכוונתו: האם אוסיף לייחל אליו גם אם יקטלני? או שאם יקטלני – לא אייחל אליו עוד. רבי יהושע בן הורקנוס דרש מכאן שאיוב עבד את ה' מאהבה והיה מוכן גם למסור את חייו באהבתו, ולעומתו, טען רבן יוחנן בן זכאי, שעבד איוב מיראה, ואהבתו הייתה פגומה.

בחמישה חומשי תורה, יש 3 החלפות של "לא" ב"לו", ובכולם שתי המשמעויות סותרות זו את זו. בכולם, דרשו חכמים ויישבו את הקרי והכתיב.

"אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ", מדובר באמה עברייה (שפחה), אשר לא מצאה חן בעיני אדוניה, ובחר שלא לייעד אותה (להשיא אותה לו או לבנו). התורה מצווה שמי שלא מייעד את האמה, מחויב לשחררה. אבל מה"קרי" – לו, משמע שהוא כן ייעד אותה לאישה לעצמו. לכן דרשו חכמים שמצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה.

בדיני כשרות הארבה נאמר: "אֲשֶׁר (לא) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ",

ובדיני קניית בית בעיר מוקפת חומה נאמר: "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו".

האם לארבה יש כרעים או שאין לו? האם העיר מוקפת חומה או שאיננה? אכן, הפירוש מוטל בספק, ודרשו חכמים על שני הפסוקים האלו: אף על פי שאין לו כרעיים עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן (כמו הזחל של הארבה), אף על פי שאין לעיר חומה אבל היה לה פעם.

"הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ" – לא אנחנו עשינו את עצמנו, או ש"לו אנחנו", אנו שייכים לו?

"כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא" – האם קללה בחינם לא תבוא (תתבטל), או שקללת חינם תעבור אל המקלל בעצמו (בבחינת "הכל עובר עליך")?

כעת, נתבונן בהחלפות "לא" "לו" שמעידות על כוונה נסתרת המוחבאת בפסוק.

בן-הדד מלך ארם, גסס לאיטו על מיטתו, ושלח את חזאל משרתו לשאול את אלישע הנביא האם יזכה להבריא מחליו. אלישע ידע שבן-הדד ימות, והוטלה עליו המשימה להמליך את חזאל תחתיו. אלישע חשש שאם יידע בן-הדד שקיצו קרב, אולי ימליך מישהו אחר במקומו עוד בחייו, ולכן ציווה את חזאל: "לֵךְ אֱמָר (לא) לוֹ חָיֹה תִחְיֶה, וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת". תגיד לו שהוא עתיד לחיות, אבל אתה, דע לך, ש"לא חיה יחיה", שהרי הראני ה' את מותו.

דוד המלך, בברחו מפני אבשלום בנו, שלח את ידידו, חושי הארכי, לרגל אחרי אבשלום ולהפר את העצות שיקבל מאחיתופל יועצו. חושי התקבל אצל אבשלום בתדהמה גדולה, ואבשלום לא הבין מדוע הוא בגד בדוד. חושי הסביר את מעשיו: "כִּי אֲשֶׁר בָּחַר ה' וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, (לא) לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב". אני נאמן לך, מפני שאותך בחר ה' והעם. אבל בדבריו, מוחבאת גם כוונתו האמתית: "לא אהיה". איני נאמן לך באמת.

בימי שיבת ציון, ניגשו גויי הארץ אל היהודים שעלו מבבל, ובקשו להצטרף אליהם לבניית המקדש. "נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה". הם טוענים שהם עובדים את ה' ומקריבים לו קרבנות, אבל הכתובים רומזים לנו על מעשיהם האמתיים: "ולא אנחנו זובחים" – איננו עובדים לו.

עולי בבל אכן חשדו בטוהר כוונותיהם, ולא אפשרו להם להצטרף לבנייה: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ".

מודעות פרסומת

צרור החיים

לזכר נערינו היקרים, שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ותקולע נפש רוצחיהם בכף הקלע עד עולם.

תנצב"ה

כמעט כל מצבה, וכמעט כל לוחית הנצחה בבית הכנסת, נחתמות בראשי התיבות תנצב"ה: תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים.

מקור הביטוי הוא בדברי אביגיל, אשת נבל הכרמלי, לדוד. כאשר מיהר דוד וביקש להרוג את נבל ואת כל ביתו על שסרב לסייע לו ולאנשיו ולתת להם מעט אוכל, הזדרזה אביגיל אשת נבל, ושלחה לדוד חמורים עמוסי כל טוב. אביגיל נפלה על פניה, והתחננה אל דוד שלא יפגע בבעלה, אלא ישאיר לה' להעניש את בעלה הרשע. בדבריה, איחלה אביגיל לדוד:

"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ,
וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע"

 

מה בין צרור לקלע?

"תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים.
ושל רשעים, זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה. שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע"
(תלמוד בבלי, שבת קנב ע"ב)

צרור החיים, מקום נפש הצדיק, עומד כנגד כף הקלע, אשר שם נמצאת נפש הרשע.

הצרור, הוא מעין ארנק בד קטן, וכף הקלע היא כלי מלחמה, שנועד לידות אבנים למרחק.

הצרור וכף הקלע, דומים זה לזה בצורתם.

שניהם עשויים מפיסת בד קטנה, מחוברת לשני חוטים דקים.

ההבדל הוא, שבחוטי הצרור אנו צוררים (קושרים) את פיסת הבד כדי לשמור את תוכנה, ובחוטי הקלע אנו מסובבים בעוצמה את פיסת הבד ומשליכים למרחק את האבן שהייתה שמורה בה.

בעזרת הקלע, הטביע דוד חלוק נחל במצחו של גלית (לא בעזרת רוגטקה), ואולי התכוונה אביגיל למצוא חן בעיני דוד כאשר הזכירה לו את גבורתו.

בצרור, שמרו כולם את כספם. אחי יוסף שחזרו ממצרים אל יעקב אביהם, מצאו "איש צרור כספו בשקו".

640px-Balearic_Slinger

צרור נקוב

הנביא חגי, תיאר את המצב הכלכלי העגום בתקופתו: "והמשׂתכר (מלשון משכורת) – משׂתכר אל צרור נקוב".
כלומר: כל מי שמרוויח את שכרו, לא זוכה ליהנות ממנו, כאילו הניח את הכסף בארנק מחורר, וכל המטבעות נפלו והתפזרו.

רבי יעקב בן חיים אבן אדוניהו, יהודי שחי באיטליה במאה ה-15 לספירת הנוצרים, ידוע בעיקר בזכות ה"מקראות גדולות", התנ"ך המפורש הראשון שהודפס. הוא היה הראשון שאסף את פירושי הראשונים לתנ"ך, והדפיסם יחד בסדרת ספרים שזכתה לתפוצה עצומה, וקנתה לעצמה מקום של כבוד בכל ספרייה יהודית.
למרבה ההפתעה, לא נשאר רבי יעקב נאמן לאמונתו, ובסוף ימיו המיר את דתו והתנצר.
רבי אליהו בחור, מגדולי המדקדקים וחוקרי הלשון העברית, כתב על אבן אדוניהו המשומד: "תהי נשמתו צרורה בצרור נקוב".
במליצה שנונה ודוקרת זו, חיבר רבי אליהו בחור בין שני הצרורות, ואיחל כך אבדון לנשמתו של המדפיס המשומד.

 

צרור אבן במרגמה

"כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה –  כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד".

כך אמר שלמה המלך בספר משלי.

משל זה, רבו הפירושים לו. יש שהסבירו שהמכבד את הכסיל, הריהו כצורר אבן בערימת אבנים גדולה, שאין כל תועלת למעשיו.
אחרים פירשו, שכמו שהמשליך צרור (אבן קטנה) בעזרת המרגמה, איננו יודע היכן תיפול ותפגע, כך המכבד את הכסיל, סוף כבוד זה להזיק במקומות שאינם צפויים.

אבל את הפירוש שמצא חן בעיני יותר מכל, שמעתי מידיד נפשי, רבי בנימין רוזנצוויג, הי"ו.

לדבריו, האבן המופיעה בפסוק, היא אבן טובה ויקרה.
הכבוד, משול לאבן יקרה, ומי שנותן אותו לכסיל, כאילו צורר (קושר ושומר) מרגלית במרגמה (כף קלע), שהרי סופה להיות מושלכת משם. כך גם הכסיל לא יידע להעריך את הכבוד שנתנו לו, וישליך אותו.
בתחילת המאמר, ראינו שהקלע והצרור שווים כמעט במראיהם, אבל הפוכים במטרתם.
כמו ההבדל הדק שבין צרור החיים לבין כף הקלע, כך גם ההבדל בין הצורר את המרגלית בארנק שמור לבין מי ששומר אותה במרגמה.