"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת,
בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת,
אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

שונה מלאכת הכיור ממלאכת שאר כלי המשכן. הכיור לא נעשה מתרומת המשכן הכללית, אלא מנדבה פרטית של הנשים הצובאות. בסיכום כמויות תרומת הנחושת, הוזכרו כל כלי הנחושת שנעשו ממנה, ורק הכיור לא מופיע:

"וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל.
וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,
וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב, וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר,
וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב".

כמה שאלות עולות מתיאור מעשה הכיור, ואנסה לענות עליהן:

• מי הן אותן 'צובאות' שממראותיהן הכינו את הכיור?
• מדוע נדרשו הנשים להתקהל ולצבוא, ותרומתן לא נלקחה מיד כאשר באו?
• איך ייתכן שהנשים התקהלו בפתח אוהל מועד, אם עדיין לא הוקם המשכן?

צבא

שתי משמעויות יש לשורש 'צבא': התייצבות לעבודה (עבודת המלך, עבודת המשכן, מלחמה ועוד) וגם התקהלות של עם רב.

איוב אמר: "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו" וכוונתו: לכל בני האדם יש תפקיד בעולם לזמן קצוב.

על עבודת הלוויים במשכן נאמר: "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד".

ישעיהו התנבא על העמים הרבים שהתקהלו על ירושלים: "הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן".

במעשה הכיור, מופיע השורש 'צבא' פעמיים: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ". אפשר לומר שבפעם הראשונה הכוונה לנשות הצבא, הנשים שנרתמו לעבודת בניית המשכן (כך כתב האבן עזרא), ובפעם השנייה הכוונה היא שאותן נשים התקהלו יחד והביאו את המראות שלהן.

אהל מועד

התרגום הארמי לנשים הצובאות הוא: "נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא", ובעברית: הנשים אשר באו להתפלל בשער אוהל מועד. האבן עזרא אמר שהיו אלה נשים שמאסו בתאוות העולם, והיו באות תמיד להתפלל על יד אוהל מועד. נשים אלו, הפסיקו להתייפות ולהתקשט, והחליטו יחד לתת את מראותיהן לתרומת המשכן.

כפי שציינתי, בזמן איסוף התרומות טרם הוקם אוהל מועד, ולכן העלה הרמב"ן את האפשרות שאוהל מועד הוא האוהל שהקים משה לעצמו מחוץ למחנה, כמו שכתוב:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל
וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה,
וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד,
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה',
יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

הסבר זה אינו מתיישב עם התרגום, שכן את אוהל מועד של משה הוא פירש: "מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא" (בית הלימוד) , ואילו "מַשְׁכַּן זִמְנָא" שתרגם במעשה הכיור, הוא אוהל מועד של המשכן. אולי אפשר להסביר, שלדבריו מראות הכיור נאספו אחרי גמר הקמת המשכן, וזו אולי הסיבה שלא נמנו המראות בסיכום תרומת הנחושת.

מתנה רצויה

רש"י האריך בדבריו על תרומת הנשים הצובאות:

"…והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל,
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".

בהמשך, הביא רש"י את המדרש על בנות ישראל שהיו מתקשטות במצרים כדי למצוא חן בעיני בעליהן, ובזכותן בני ישראל פרו ורבו (תלמוד, סוטה י"א ע"ב).

הנשים נדרשו לצבוא ולהתקהל בפתח אהלו של משה, מפני שמשה עיכב את קבלת תרומתן, עד שגילה לו ה' שהוא חפץ במתנה זו.

האנשים הצובאים

בספר במדבר, מסופר שהמדיינים החטיאו את בני ישראל ופיתו אותם להתחתן עם בנותיהם הנוכריות. בעקבות כך, יצאו בני ישראל למלחמת נקמה במדין. בתום המלחמה, הביאו שרי המלחמה את השלל אל משה, ובתוכו גם תכשיטי נשים עשויים זהב:

"וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה… שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
וַיֹּאמְרוּ… וַנַּקְרֵב אֶתקָרְבַּן ה',
אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז,
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".

חיילי ישראל נקראו במלחמה זו: "הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים", והגמרא (שבת ס"ד) מספרת שגם במעמד זה סירב משה לקבל מהם את מתנתם:

"אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקֻלְכֶם הָרִאשׁוֹן?
אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ.
אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?
אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ".

גם כאן, כאשר הבין משה שכוונתם טהורה, הסכים לקבל מתנה זו, ואף הכניס אותה לזיכרון אל תוך אוהל מועד.

חטא בני עלי

בספר שמואל, מסופר שעלי הכהן הגדול שמע על מעללי בניו, חפני ופינחס:

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד,
וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל,
וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

לכאורה, חטאם חמור ביותר: איסור אשת איש. אבל הפסוקים שמתארים את מעשיהם של בני עלי, מספרים רק שהם היו חוטפים לעצמם בכוח נתחים גדולים מבשר הקרבנות, ואפילו לא רמזו על חטא שקשור לניאוף.

אומרת הגמרא (שבת נ"ה ע"ב) שכל האומר 'בני עלי חטאו' אינו אלא טועה. הגמרא מסבירה שהם בסך הכל נמנעו מלהקריב את קרבנות העוף של הנשים בזמן:

"מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן,
מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם".

הסיבה שבני עלי לא הקריבו את קרבנות הנשים היא שהם רצו לקבל רק קרבנות של בהמות, אשר בשרן רב ומשביע. כתוצאה מכך, היו מתקבצות וצובאות נשים רבות בפתח המשכן, וממתינות שהכוהנים יואילו בטובם לקבל מהן את התורים או את בני היונה. לפעמים היו הנשים ממתינות שם ימים רבים, ובעליהן היו מחכים להן בבית. בני ישראל היו דיברו על כך שהנשים מתעכבות במשכן בגלל בני עלי, וכך נוצרה השמועה שבני עלי שוכבים עם הנשים. גם עלי הוכיח את בניו על השמועה: "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ".

לסיכום

ראינו שלושה מקרים שבהם אנשים או נשים צבאו והתקהלו, וביקשו לתת נדבה וקרבן למשכן.

בני עלי סירבו לקבל את קרבן הנשים הצובאות, מפני שהיו תאבי בשר. משה סירב לקבל את מראות הצובאות ואת התכשיטים מהאנשים הצובאים, מפני שחשש שמא כוונתם איננה טהורה. משנודע לו על טוהר כוונתם – קיבל משה את מתנותיהם, והכניסם אל תוך המשכן לזיכרון.

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

• תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
• אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
• תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
• שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.