אבות אכלו בוסר

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

מודעות פרסומת

כי האדם עץ השדה

עץ זית

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר…
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן,
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

בשעת מצור על עיר, אסור להשחית את עצי הפרי שסביב העיר.

מאיסור זה למדנו את האיסור הקרוי בלשוננו "בל תשחית", הכולל בתוכו גם איסור השחתת עצים שלא בזמן מלחמה,  איסור השחתת אוכל ובגדים, ועוד.

חז"ל ופרשני התורה דנו רבות בגדרי האיסור הזה.

מצד אחד ברור לכולם שיש לעשות הכל כדי לנצח במלחמה, ואם יש צורך – אז כורתים גם עצי פרי לשם כך.

מצד שני, ברור לכולם שאסור להשחית לחינם, ללא שום צורך.

ההבדלים בין הפרשנים בביאור הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" מתבטאים בגדרים שונים לאיסור.

כמה מהפרשנים (התרגומים ורש"י) מבארים פסוק זה כקריאה מוסרית: האם עצי השדה הם כמו האדם? הרי אינם יכולים לברוח מפניך ולהיסגר בעיר! לכן אל לך לפגוע בהם.

העץ מוצג על פי גישה זו כ'גורם ניטרלי' במערכה. הוא לא בחר להילחם בך, ואיננו מסוגל לברוח. מותר לך להשתמש בפירותיו למאכל בשעת המצור, אבל אסור להשחית אותו.

הרמב"ם אוסר לחסום את אמת המים של העיר כדי לפגוע בעיר הנצורה, ואולי אפשר להבין מדבריו שאסור לכרות עצי פרי אפילו כדי להצר לאנשי העיר ולהכביד עליהם את המצור. וזו לשון הרמב"ם:

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה,
ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו,
שנאמר: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"

כך גם כתב בעל 'ספר החינוך' (תקכ"ט):

"שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לִבּותם".

הרמב"ן לעומת זאת, מסביר את הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" כדרישה אמונית: עליך לבטוח בה' שייתן את העיר בידך גם מבלי לכרות עת עצי הפרי.

חיי האדם, חייך, תלויים בעצי הפרי, ואחרי כיבוש העיר תוכל ליהנות מפירות העצים שלא השחתת.

יחד עם זאת, מביא הרמב"ן את דברי חז"ל שמותר לכרות עץ פרי לצורך המלחמה אם אי אפשר להסתפק בעצי סרק. להלכה פוסק הרמב"ן כמו חז"ל, שמותר לכרות עצים כדי להצר לאנשי העיר.

הרשב"ם הסביר את הפסוק בצורה שונה לחלוטין. לדבריו המילה "כי" מתפרשת כ"אלא" או "מלבד". פירוש הפסוק הוא כך: "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" אסור לכרות לחינם, חוץ מ"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", כלומר: עצי השדה שמשמשים את אנשי העיר להסתתר ו"לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". לדבריו, מותר לכרות עצי פרי הקרובים לעיר אם יש חשש שתושבי העיר יסתתרו ביניהם ויעכבו אתכם מלכבוש את העיר. אפשר לומר שגם שיטת הרמב"ם מתאימה לפירוש זה. הרמב"ם אסר לקצוץ "אילני מאכל שחוץ למדינה", ואפשר להבין מכאן שעצים הסמוכים לעיר מותרים בקציצה.

המלחמה במישע מלך מואב

בתקופת המלכים, יצאו יחד יהושפט מלך יהודה, יהורם מלך ישראל ומלך אדום, למלחמה במואב. מישע מלך מואב הסיר את עול מלך ישראל מעליו, והפסיק לשלם לו את המס השנתי. לפני המלחמה ציווה אלישע הנביא את החיילים להשחית את כל מה שייקרה בדרכם:

"וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר,
וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ,
וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים"

זוהי השחתה שלא לצורך המלחמה, ונראה שציווי זה סותר את מצוות התורה.

יש פרשנים (רמב"ם, רלב"ג) שהסבירו ציווי זה כ'הוראת שעה'. סמכות שניתנה לנביא להפר מצוות מהתורה לזמן קצר. לדבריהם, מעשה זה היה עונש למואב על שמרדו במלך ישראל.

הרד"ק מעלה אפשרות שהאיסור מהתורה הוא רק בשעת מצור, וכאן השחתת העצים נעשתה לאחר הכיבוש, ואינה בגדר האיסור.

רש"י הביא את דברי המדרש. לדבריו, ציווי חריג זה נאמר דווקא על מואב, שעליהם אמרה התורה "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם". הרמב"ן כתב גם שבני עמון ומואב שונים מכל העמים, שאין חובה לקרוא להם לשלום לפני שנלחמים בהם.

אפשרות נוספת להסביר: מטרת איסור ההשחתה היא כדי שעצי הפרי יישארו לנו אחרי כיבוש העיר. טעם זה שייך רק אם עתידים להתיישב על חרבות העיר הכבושה, וכפי שהבטיחה התורה:

"עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.
וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ,
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ,
כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ,
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ".

מלך ישראל לא נלחם במלך מואב כדי לכבוש את ארצו ולשבת בה, אלא כדי להענישו על שמרד בו. לכן, ייתכן לומר שעל מקרה כזה לא יחול האיסור להשחית את עצי הפרי.

גן הירק

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,
לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם,
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק"

ארץ ישראל שונה מארץ מצרים.

החקלאות בארץ מצרים מבוססת בעיקר על 'גידולי שלחים', שדות אשר מוליכים אליהם מים בתעלות מהנילוס, ואילו בארץ ישראל מייחלים לגשם שישקה את השדות.

שדות ארץ מצרים נקראים "גַּן הַיָּרָק", בעוד ארץ ישראל השתבחה בעיקר בפירותיה: גפן, תאנה, רימון, זיתים ותמרים.

במבט ראשוני, עלולים לחשוב שארץ מצרים עדיפה על ארץ ישראל. המים מצויים שם בשפע, והיבול גדל במהירות. אבל הפסוק מציג את תכונות ארץ ישראל כיתרון על מצרים. מקור המים שלה הוא מהשמיים, וה' בעצמו פונה אליה להשקותהּ:

"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת,
לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ…"

אברם ולוט

כאשר החליטו אברם ולוט להיפרד, בחר לו לוט את כיכר הירדן (בסביבות ים המלח):

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו,
וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה,
לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה,
כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"

לוט בחר למגוריו חבל ארץ פורה, רווי במי נהרות ואגמים, וכמעט ללא גשם. אברם נטה את אהלו בהרי הטרשים שעל יד חברון, ונאלץ להתמודד כל הזמן עם תקופות רעב ועם חפירת בארות מים.

כרם נבות

העיר שומרון הייתה בירתו של אחאב מלך ישראל, ובעיר יזרעאל היה לו ארמון נוסף. ייתכן שהארמון ביזרעאל היה 'בית החורף' של מלכי שומרון.

סמוך לארמון אחאב, עמד כרמו של נבות היזרעאלי.

אחאב ביקש לקנות מנבות את כרמו תמורת כסף, או תמורת כרם אחר:

"וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר:
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ, וִיהִי לִי לְגַן יָרָק,
כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי,
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ,
אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה"

בעמק יזרעאל יש מעיינות רבים, וכנראה חשב אחאב לנצל את מימיהם לגידול הירק.

נבות סירב בתוקף למסור את כרמו:

"חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ!"

מסתבר שאילו רצה אחאב לנצל את סמכותו, יכול היה לקחת את הכרם בכוח, כפי שתיאר שמואל הנביא לבני ישראל את משפט המלך:

"וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח"

אחאב בחר להימנע מכך, וחזר לביתו בכעס. איזבל אשתו העלילה על נבות עלילת שווא כאילו קילל את ה' ואת המלך, וכך הוציאו אותו להורג, ואת נכסיו העבירו לרשות המלך.

על מעשה זה אמר אליהו הנביא לאחאב את המשפט: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?", וניבא לו על הכרתת משפחתו מישראל.

נבות עבד את כרמו במשך שנים רבות. את הכרם הוא ירש מאבותיו, ובכרם היה עתיד להיות קברו בסוף ימיו. מיבול הכרם אפשר ליהנות רק אחרי שנים רבות. ממתינים קודם כל את 3 שנות ערלה ואת שנת ה'רבעי', ואחר כך מכינים את היין ומיישנים אותו שנים רבות. הכרם דורש טיפוח רב, כפי שתיאר ישעיהו הנביא:

"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן.
וַיְעַזְּקֵהוּ, וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק,
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ…"

הזנחת הכרם עלולה לגרום להפסד עצום. פגיעה ביבול של שנה אחת תורגש שנים רבות אחריה, ונזק שייגרם לעצי הגפן עצמם יחייב להתחיל את כל התהליך מחדש.

משום כך, חייב להיות בעל הכרם מסור ונאמן לכרמו.

גן ירק לעומת זאת, דורש טיפול מועט. את גידולי הגן קוטפים תוך שבועות ספורים, ואפשר ליהנות מהיבול במשך זמן קצר ביותר. גידולים מסוימים שאפשר לגדל מהם כמה פעמים בכל שנה. אפילו אם יפקוד 'אסון טבע' את הגן, הנזק הממוני יהיה קל מאוד.

נראה שבסיפור זה, אחאב הולך בדרכיו של לוט, ומחפש את הנוחות ואת הרווח המיידי, וגם את חוסר התלות בגשם. התנהגות זו מתאימה ליושבי ארץ מצרים.

ההתנהגות הראויה יותר ליושבי הארץ היא בדרכיו של נבות ושל אברהם. תלות גבוהה בגשם, וגידולים חקלאיים שנמשכים ברציפות דורות רבים.

לא תנסו את ה'

"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,
כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה"

התורה מזהירה שלא לנסות את ה' כפי שניסו בני ישראל במדבר. מסתבר שהפסוק רומז על תלונות בני ישראל ברפידים, כאשר ביקשו מים לאחר קריעת ים סוף. לאחר שקיבלו בני ישראל את המים ששאלו, נקרא המקום בשם "מַסָּה וּמְרִיבָה":

"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה,
עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר,
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

על תלונות אלו נאמר בספר תהילים (צ"ה):

"אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.
אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, גַּם רָאוּ פָעֳלִי".

עוד נאמר בתהילים על תלונות בני ישראל (ע"ח):

"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים. אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?"

הניסיון שמתואר שם מכוון דווקא לשאלת האוכל במדבר (המן והשליו), ולא לניסיונות שהיו ב'מסה ומריבה'.

אפשר לפרש שהתורה אוסרת שני מיני ניסיונות:

  • ניסיון שנועד להוכיח אם ה' נמצא (הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן).
  • ניסיון שנועד לבחון את כוח ה' (הֲיוּכַל אֵל?).

מהאיסור לנסות את ה', למד הרמב"ם את האיסור לבחון את הנביא במופתים לאחר שהוחזק כנביא אמת.

בכמה מקרים בתנ"ך, ביקשו אנשים הוכחות בעזרת מופתים, אפילו לאחר הבטחה מפורשת מפי נביא.

גדעון

לאחר שהובטח גדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן", שלח גדעון ואסף את שבטי ישראל אליו לקראת המלחמה. המדיינים כבר נאספו אל עמק יזרעאל ונערכו למלחמה, ואז ביקש גדעון מופת שיוכיח את נצחונו העתידי:

"וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים:
אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,
הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן…"

בפעם הראשונה ביקש גדעון שהצמר יימלא בטל והאדמה תישאר יבשה, ובפעם השנייה ביקש נס גדול יותר: שהאדמה תהיה לחה והצמר יבש.

בקשת גדעון מראה שהוא לא היה בטוח כלל בניצחונו. אם נדייק בדבריו נראה שיש הבדל בין ניסיונות בני ישראל במדבר לבין המופת שביקש גדעון.

גדעון לא ניסה לבחון את כוח ה', אלא האם הוא בעצמו ראוי לנצח את מדין.

גיזת הצמר והאדמה הם משל לגדעון ולכל העם. בפעם הראשונה ביקש גדעון להיווכח שהוא אכן ראוי יותר מכולם להוביל את המלחמה, ובפעם השנייה רצה גדעון לדעת שכל עם ישראל ראויים גם כן לישועה.

אין בניסיון זה פקפוק ביכולת ה', אלא רק הטלת ספק בזכות שעומדת לו ולכל ישראל איתו.

חזקיהו

חזקיהו מלך יהודה חלה בשחין רע, וישעיהו הנביא בישר לו שהוא עתיד למות מחליו:

"כֹּה אָמַר ה':
צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה"

חזקיהו התפלל לה', וישעיהו נשלח אליו בשנית עם הבשורה:

"שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ,
רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ,
הִנְנִי רֹפֶא לָךְ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'.
וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה…"

לאחר שבישר ישעיהו על הרפואה, ציווה:

"וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ:
'קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים'.
וַיִּקְחוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי"

לאחר ששמע זאת חזקיהו, ביקש מישעיהו אות:

"מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'?"

ישעיהו הציע לו שני מופתים. האחד, שיעצור הצל לפנות הערב במקומו, והשני, שיחזור הצל אחורה, וייראה כאילו עכשיו שעת הבוקר. חזקיהו בחר באפשרות השנייה, וכך היה.

מדוע ביקש חזקיהו מופת?

ייתכן שאחרי ששמע חזקיהו שתי נבואות סותרות, לא נחה דעתו עד שראה את המופת. עוד אפשר לומר שמפני שציווה ישעיהו לרפא אותו בעזרת רפואה 'טבעית' (דבלת תאנים), ולא בנס, רצה חזקיהו להיווכח שבשורת הרפואה היא אכן מאת ה', ולא תלויה בתרופה כלשהי.

המופת שביקש חזקיהו רומז על חייו שעמדו להסתיים, ופתאום התארכו. כמו השמש שנטתה לשקוע, ופתאום חזרה לאחוריה.

אחז

ישעיהו ניבא גם למלך אחז (אביו של חזקיהו). אחז היה אחד מהמלכים הרשעים ביותר במלכות יהודה. בימיו, חברו יחד מלך ישראל ומלך ארם, ורצו לכבוש את ירושלים.

ישעיהו הודיע לכל העם שבעוד שנים ספורות יכבוש מלך אשור גם את ממלכת ישראל וגם את ארם, ויסיר את האיום הזה מעל ירושלים.

ישעיהו רצה להוכיח למלך אחז את נבואתו, וביקש ממנו לבחור אות:

"שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ,
הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה".

אחז סירב לבחור אות, ואמר: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'".

דברי אחז מזכירים ממש את לשון התורה "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'", ואפשר אפילו לחשוב לרגע שאחז דיבר כך מרוב צדקותו ואמונתו.

האמת היא שאחז סירב לשמוע את נבואת ישעיהו. כאשר סירב לבקש אות, הוא הביע בכך את התעלמותו המוחלטת מדבר ה'. אולי אפילו לעג כך לנביא, וסירב לשמוע אותו בטענה 'דתית', כאילו הוא מקפיד על מצוות התורה אף יותר מישעיהו עצמו.