דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

מודעות פרסומת

מי יתן

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"

פעמים רבות מופיעה המילה "מי" במשמעות של משאלה: 'הלוואי שמישהו אשר שומע אותי ימלא את משאלתי'.

יש משאלות שאפשר למלא (גם אם בקושי רב), כמו משאלתו של דוד המלך: "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם". בית לחם הייתה כבושה בידי הפלישתים, והבאת המים לדוד הייתה כרוכה בסכנה גדולה, אבל שלושה מחייליו הגיבורים הצליחו בכל זאת להבקיע דרך צבא הפלישתים ולשאוב את המים לדוד.

יש משאלות אשר אינן ניתנות למילוי, כמו "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה", או "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה".

יש משאלות אשר נאמרות כבקשה נסתרת מהנוכחים. איוב אמר לחבריו: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה". הוא לא דרש מהם לשתוק, אלא אמר בדרך רמז: 'הלוואי שתשתקו'. אבשלום בן דוד התרברב באזני העם: "מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט, וְהִצְדַּקְתִּיו", כלומר: כאשר אהיה אני השופט הראשי – כולם יהיו זכאים בבית הדין. כוונתו האמתית הייתה למלוך במקום דוד אביו, אבל לשם כך הוא היה צריך את תמיכת העם. בהבעת המשאלה 'מי ישימני שופט', רמז אבשלום לכל שומעיו להצטרף אליו כאשר יוכרז המרד.

ברוב המקרים, המשאלה 'מי ייתן' לא מופנית אל בני האדם, אלא מבטאת בקשה נסתרת מה'.

אין זו בקשה ישירה, אלא זו זעקה שכוונתה 'הלוואי שכך יהיה', בעוד היחיד שיכול למלא את הבקשה זה ה' בעצמו, כמו לדוגמה בפסוק "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל" – הלוואי שה' יושיע את ישראל בציון.

גם משאלות מוות נאמרות בלשון 'מי ייתן', מפני שנשמת האדם נתונה בידי ה', והוא נוטל אותה ברצונו: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", "מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ".

משה התאווה שתשרה רוח נבואה על כל בני ישראל: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

פעמיים בתנ"ך נאמרת המשאלה 'מי ייתן' מפי ה' בעצמו, והשאלה המתבקשת היא: ממי ה' מבקש?

בספר ישעיהו, ממשיל הנביא את ישראל לכרם אשר ה' שומר עליו בעצמו, ואומר ה' על כרמו:

"בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ.
אֲנִי ה' נֹצְרָהּ, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה…
חֵמָה אֵין לִי. מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה, אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד".

הגמרא (עבודה זרה ד ע"א) מפרשת את הפסוק כך: 'חימה אין לי' – איני יכול לכעוס על ישראל ולהשמידם, מפני שנשבעתי לאבותיהם. 'מי יתנני' – הלוואי שאהיה כאילו לא נשבעתי ואעניש אותם. לפי הסבר זה, אין הכוונה שה' מבקש לבטל את שבועתו, אלא כוונת הפסוק היא לומר לעם ישראל שהם ניצולים מעונש בזכות אבותיהם, ולא בזכות מעשיהם.

הרד"ק מפרש את הפסוק בדרך שונה לחלוטין: 'חימה אין לי' – אינני כועס על כרמי, על עם ישראל. 'מי יתנני שמיר שית' – אם הכרם יצמיח לי שמיר ושית (קוצים) במקום ענבים (משל למעשים הרעים), 'במלחמה אפשעה בה, אציתנה יחד' – אלחם בו, ארמוס אותו ואציתנו באש. את הפירוש הזה אמר הרד"ק בשם אביו, ואף על פי שאינו מתיישב עם טעמי המקרא, אמר עליו ש'הוא הטוב שבפירושים'. לפי ההסבר הזה, 'מי יתנני' זו לא משאלה, אלא תנאי: 'אם יתנני'.

במעמד הר סיני, נבהלו בני ישראל למשמע קול ה' מתוך האש, וביקשו ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". בספר דברים מוזכרת בקשתם: "אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד, וָמָתְנוּ".

ה' שמע לבקשת העם:

"שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ,
הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים,
לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".

חז"ל אמרו על פסוק זה: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי ייתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר: 'תן אתה'! " (ע"ז ה ע"א).

הבחירה בטוב מסורה בידי האדם. כאשר ה' אמר את דבריו בלשון משאלה, בני ישראל היו צריכים להבין מזה שאין הדבר תלוי אלא בהם. אם היו אומרים 'תן אתה', היו מעידים על כך שהם רוצים לבחור בדרך הטובה.

חצי המנשה

"וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם"

בפרשת מטות, סופר על ההסכם שערך משה עם בני ראובן ובני גד.

שני השבטים התחייבו לעבור את הירדן ולסייע לאחיהם בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה לשוב אל משפחותיהם אשר בעבר הירדן.

אחרי 'חתימת ההסכם' וסיכום ההתחייבויות, נתן להם משה את עבר הירדן המזרחי, אבל צירף אליהם חצי משבט מנשה.

צירוף חצי שבט מנשה תמוה עד מאוד. הם לא ביקשו לגור שם, לא שמענו שהיה להם מקנה רב. לא מוזכרת סיבה כלשהי שתמנע מהם לנחול עם אחיהם בעבר הירדן המערבי.

ועוד קשה, מדוע חילק משה את שבט מנשה לשנים?

 

מכיר בן מנשה

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בפסוקים מספר יהושע:

"לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד,
כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה,
וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן".

מכיר, בנו בכורו של מנשה, נלחם בתושבי צפון עבר הירדן וניצח אותם.

מלחמת מכיר בגלעד התרחשה שנים רבות קודם יציאת מצרים. בסוף ספר בראשית נאמר ש"בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". לפי זה, עוד בתקופת גדולתו של יוסף, מכיר נכדו כבש את עבר הירדן.

מכיר קרא לבנו 'גלעד' על שם ארץ הגלעד שכבש. יוסף, סבא של מכיר, היה ככל הנראה ה'סנדק' בברית המילה של גלעד הקטן (על פי תרגום יונתן לתורה).

בִּתּו של מכיר, נישאה לחצרון (נכדו של יהודה), ובנם שׂגוב ילד את יאיר אשר כבש 23 ערים בארץ הגלעד, וקרא להן 'חוות יאיר'. מסתבר שגם כיבוש זה היה בתקופת המגורים בארץ מצרים. בפסוקים האחרונים של פרשת מטות מוזכרים הכיבושים של בני מנשה בעבר הירדן:

"וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת חַוּ‍ֹתֵיהֶם,
וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר.
וְנֹבַח הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ".

גם בספר דברים הוזכר הכיבוש של יאיר: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב, עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי".

כאשר התחלף השלטון במצרים ומשפחת יוסף ירדה מגדולתה, התנתקו בני שבט מנשה מכל הנחלות שכבשו. כל ערי הגלעד והבשן נלקחו בידי הגשורים והארמים:

"וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם,
אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
שִׁשִּׁים עִיר".

ראינו אם כן שצפון עבר הירדן היה שייך לבני מנשה שניים רבות לפני הכניסה  לארץ, והרבה לפני שביקשו בני ראובן ובני גד את בקשתם.

קודם הכניסה לארץ, היה ברור שכל השבטים עוברים את הירדן ומחלקים ביניהם רק את 'הגדה המערבית', ובני מנשה הבינו שלא יזכו לקבל את נחלת אבותיהם ההיסטורית. אבל כאשר קיבלו בני ראובן ובני גד אישור להתגורר בעבר הירדן, היה חייב משה לתת גם לבני מנשה ליישב אדמתם בצפון הגלעד ובארץ הבשן.

מפני שמכיר בן מנשה ובניו כבשו את השטחים האלו, רק צאצאי מכיר קיבלו את הרשות לגור שם, ויתר משפחות שבט מנשה חילקו ביניהם את הנחלה המקורית שהייתה מיועדת להם.

סיפור הכיבושים בחתימת פרשת מטות נועד להסביר מדוע צורפו גם בני מנשה לראובן ולגד.

ראובן וגד ביקשו את עבר הירדן לצרכיהם האישיים ולרווחתם, ולכן צריך היה להשביע אותם שלא ישכחו את אחיהם ויסייעו במלחמה. בני מנשה קיבלו בזכות ולא בחסד את נחלתם ההיסטורית, ומשום כך לא היה צריך משה לאיים עליהם ולהשביע אותם.