סוכנת

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ".

אבישג השונמית, הובאה לארמון דוד המלך כדי לחממו בערוב ימיו, והייתה לו לסוכנת. הפסוק לא מסביר מה פשר התפקיד "סוכנת". שורש המילה הזו משותף למילים רבות המוכרות לנו: סוֹכְנוּת, מִסְכֵּן, סַכָּנָה, עֲרֵי מִסְכְּנוֹת, סַכִּין-מְסֻכָּן, ועוד. ננסה להתחקות אחרי מקורות המילים האלו. 

סוֹכֵן
יש עוד סוכן אחד בתנ"ך: שֶׁבְנָא הסוכן, אשר על הבית (ישעיה כב). שבנא היה פקיד בכיר בממלכת חזקיהו מלך יהודה. לפי המתואר שם, הוא שלט על המפתח של בית דוד, ואין איש שהיה רשאי להמרות את פיו. ישעיהו מתנבא על סילוקו מתפקידו, והעברת סמכותו לאדם אחר – אליקים בן חלקיהו. פקיד בכיר, מייצג את המלכוּת בפני האזרחים. גם כיום, נציגים של חברות גדולות נקראים סוכנים (סוכן נסיעות, סוכן ביטוח), וזה מקור שמה של הסוכנוּת, הנציגה הרשמית של העם היהודי בפני אומות העולם. 

עֲרֵי מִסְכְּנוֹת
שבנא היה ממונה על אוצרות המלך. לפי כמה פרשנים, גם אבישג השונמית הייתה שומרת האוצרות של דוד, ומתוקף תפקיד זה הייתה רשאית להיות תמיד בקרבתו. אוצרות הממלכה נקראים מסכנוֹת. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", אלו ערי אוצרות ומחסני חירום של הממלכה. גם לשלמה המלך היו ערי מסכנות: "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה". ייתכן ויש קשר בין מסכנות לבין מחסן, בשׂיכול אותיות והחלפת האותיות ח ו-כ. המחסן קיבל את שמו מהמילה התנ"כית "חוֹסֶן" שפירושה מאגר תבואה, ומקבילה למילה אוצר, כמו בפסוקים: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", או "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

מִסְכֵּן
חז"ל דורשים את ערי המסכנות של פרעה מלשון עניוּת: "ערים שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן, דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן" (עירובין נג ע"ב), כלומר: לא כדאי לעסוק בבניין, מפני ששם ההפסד מרובה, ועלול להגיע לעניות (אין באמור ייעוץ השקעות מכל סוג שהוא…).
מסכן הוא עני. "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מתרגם אונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך". שלמה המלך אמר בספר קהלת: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". ישעיהו לועג לעובדי הפסלים, ואומר: "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר", ולפי חלק מהפרשנים הכוונה: העני שאינו יכול להכין פסל מזהב, יתרום ויפריש לו עץ משובח. אין הכוונה למסוכן מלשון סכנה. 

סַכָּנָה
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י ט). האבן עזרא מפרש ש'יסכן בם' זה יפצע ויינזק, מלשון סכנה. משמעות זו מופיעה פעמים רבות בלשון חז"ל במשנה ובגמרא, לדוגמה: "הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה" (משנה, ברכות ד).

סַכִּין
יש המזהירים את ילדיהם לא לשחק בסכין מפני ש"סכין זה מלשון מסוכן". ככל הנראה אין קשר בין המילים. הסכין מוזכר פעם יחידה בתנ"ך בספר משלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". המלבי"ם מפרש את המילה שׂכין במשמעות של קוצים, כמו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" ׁׂ(במדבר לג). לפי הסבר זה, המילה סכין היא צורת רבים (עם סיומת נו"ן כפי שמקובל בלשון חז"ל וגם כמה פעמים במקרא). המילה שַׂכִּין (=קוצים) הורחבה בהמשך לכלי המתכת המחודד כקוץ – סַכִּין. לפי זה, לא יהיה נכון לומר "סכינים", שהרי סכין זו כבר צורת הרבים (חשוב לציין שזה לא מנע מחכמי ימי הביניים להשתמש במילה "סכינים" לעתים קרובות).
אגב, גם המילה תבלין, היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל (=תערובת, במלעיל), ולכן המילה תבלינים היא מילה משובשת (כמו לומר: סֵפֶר, ברבים: סְפָרִים, ברבים: סְפָרִימִים).

מִסְכֵּנוּת
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח) – הכוונה: בארץ ישראל לא אוכלים במסכנוּת, בצער ובדלות, כעני האוכל פת חריבה. ארץ ישראל נתברכה בפירות משובחים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש,  ולא חסרה כל .

מודעות פרסומת

סנוורים

"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".

פירוש המילה "סנוורים" הוא מעין עיוורון המקשה על האדם להתמצא במרחב המוכר לו.

עיוורון כזה מתואר בפרשת כי תבוא: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

הרד"ק מסביר שפירוש המילה סנוורים הוא נוטריקון (קיצור וחיבור של שתי מילים): סני ראייה, כלומר: חוסר יכולת לראות.

אנו משתמשים בפועל "לסנוור" במשמעות של החזרת כמות גדולה של אור אל עיני העומד מולנו והפרעה לראייתו.

"סנוורים" מופיעים בשמם רק עוד פעם אחת בתנ"ך.

כאשר חיילי מלך ארם באו לתפוס את אלישע, נבהל משרתו של אלישע וזעק: "אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?". אלישע התפלל לה' שיפקח את עיני הנער, ואז ראה הנער רכב אש וסוסי אש מקיפים את ההר סביבות אלישע.

אלישע היכה את חיילי מלך ארם בסנוורים, והוביל אותם היישר אל תוך העיר שומרון, אל מול חרבותיהם השלופות של חיילי מלך ישראל. כראותו אותם, שאל מלך ישראל את אלישע: "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי"? האם עליי להרגם כעת? ענה לו אלישע: "לֹא תַכֶּה. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". כך עשה מלך ישראל. האכילם סעודה גדולה ושלחם חזרה לארצם, ומעשה זה השפיע עליהם עוד שנים רבות לאחר מכן, כפי שנאמר שם: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

האדם המוכה בסנוורים, מתקשה לזהות היכן הוא נמצא, אבל עדיין מודע למעשיו. אנשי סדום שהוכו בסנוורים המשיכו לחפש את הפתח ולנסות לתפוס את לוט ואת המלאכים, אבל חיילי ארם המסונוורים שמעו לאלישע והלכו אחריו. משום כך, אנשי סדום הוכו ומתו, ולחיילי ארם ניתנה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם.

אפשר להסביר שבהכאה בסנוורים, נחשף האדם לאור הגדול מיכולת התפישה שלו, כמו אדם המביט בשמש, ואז עיניו מוחשכות לפרק זמן ממושך. למשרתו של אלישע הייתה יכולת לקלוט את האור, ולכן ראה את המלאכים הסובבים אותם, אבל חיילי מלך ארם לא יכלו לעמוד באור והלכו כעיוורים.

הכאה נוספת בסנוורים רמוזה ביציאת מצרים. לפני קריעת ים סוף, האיר מלאך ה' את מחנה מצרים: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". לעומת זאת, יהושע בן-נון מתאר בצוואתו לבני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם". אותו אור גדול, סִנוור את המצרים והיה להם כאפלה, אבל לבני ישראל הוא האיר וזרח.

כאשר חזר ים סוף לאיתנו, נאמר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הצירוף "נסים לקראתו" הוא חריג ומשונה, שהרי בדרך כלל נסים מפני, ולא לקראת. אם נאמר שגם המצרים הוכו בסנוורים, משום כך נאמר "נסים לקראתו". מפני העיוורון הזמני שאחז בהם, לא ידעו המצרים לאיזה כיוון לנוס, ורצו היישר אל תוך הים הסוגר עליהם.

וירדוף עד דן

בפרשת השבוע מסופר על אברם שרדף עם חניכיו אחרי ארבעת המלכים כדי להציל את לוט קרובו מהשבי.

"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".

היכן נמצאת העיר דן שבה עצר אברהם מלרדוף אחרי המלכים? האם יש קשר בינה לבין שבט דן – בנו של יעקב אבינו?

שבט דן, מלבד נחלתם שקיבלו מדרום לנחל הירקון, עלו צפונה, כבשו את העיר לַיִשׁ (לֶשֶׁם), וקראו לה בשם "דן". בעיר הזו, הציבו בני דן את פסל מיכה, ושם העמיד ירבעם בן נבט עגל זהב מאות שנים אחר כך. בגמרא, דורש רבי יוחנן את שמו של נהר הירדן: שיורד מדן (בכורות נה ע"א).

אפשר לראות כיום את חורבות העיר דן בשמורת "תל דן", כמה דקות נסיעה צפונה מקרית שמונה.

קשה להסביר לפי הפשט את הקשר בין סיפור אברהם לבין העיר דן, שהרי אפילו יצחק, סבו של דן, טרם נולד. אמנם בתורה יש מקרים שמקום מופיע בשמו, כאשר הסיבה לשמו טרם קרתה (לדוגמה נהרות גן עדן סובבים את הארצות אשור, כוש וחוילה, עוד לפני הולדת עמים אלו). אבל כאן קשה להסביר כך, מפני שהעיר נקראה בשם זה רק בתקופת השופטים, אחרי שנחתמה התורה. רש"י מביא את מדרש חז"ל (סנהדרין צו ע"א) שכאשר ראה אברהם שעתידים בני בניו לעבוד שם עבודה זרה – חלשה דעתו וחדל מלרדוף.

אפשר להסביר שלא העיר נקראה על שם דן, אלא דן נקרא על שם העיר. יש כמה דוגמאות לשבטים ולילדיהם שנקראו בשמות מקומות בארץ עוד לפני שקיבלו אותם בנחלה. לדוגמה: אילון, מבני זבולון, אשר מצאצאיו היה השופט אילון הזבולוני אשר נקבר באיילון בארץ זבולון. מכיר בן מנשה קרא לבנו גלעד, ולאחר שנים רבות קיבלו בני מנשה את הגלעד. ויש דוגמאות נוספות.

הסבר ייחודי לשם העיר דן מבוסס על פירוש ה"תורה תמימה", והורחב על ידי הרב ראובן מרגליות: אברהם רדף עדדדן, ודל"ת אחת עולה לכאן ולכאן. דדן – שם של אומה קדומה (מבני רעמה, נכדו של חם בן נח). קשה לקרוא ברצף עיצורים זהים, לכן אות אחת נשמטה. זו הסיבה שבקריאת שמע מזהירה הגמרא לתת רווח בין הדבקים, כגון: "על לבבך", מפני שבקריאה זריזה תישמט למ"ד אחת.

הרב מרגליות מציין עוד רשימה של מקרים שבהם לפי ההסבר שלו אות הסמוכה לאות זהה משרתת את שתי המילים. להלן כמה דוגמאות:

  • "בַּלַּיְלָה הוּא" במקום "בלילה ההוא".
  • "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" במקום "ממאן".
  • "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" במקום "עזי וזמרתי".

דוגמה בולטת מאוד יש בספר שמואל, בדברי העם לדוד: "אַתָּה הָיִיתָה מוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל". לפי כתיבת הפסוק כפי שנמסר לנו, יש כאן שלושה שינויים מהמקובל: 1. הָיִיתָה, עם ה"א בסוף. 2. מוֹצִיא, ללא ה"א הידיעה. 3. וְהַמֵּבִי, ללא אל"ף בסוף. קל להבחין שכל השינויים האלו סמוכים לאות זהה, כך שקריאת הפסוק צריכה להיות: "אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".

לפי הסבר זה, גם הסבר שמו של הירדן "שיורד מדן" יכול להתפרש: "שיורד מדדן", ודל"ת עולה לכאן ולכאן.