תולעת

כולנו יודעים שהדבר שנמצא במקום השני ברשימת הדברים הגרועים ביותר בעולם, זה למצוא תולעת בתפוח.

במקום הראשון,  כמובן, זה למצוא חצי תולעת.

במאמר זה, ננסה למצוא תולעים בתנ"ך, ולגלות שברוב המקרים הן לא כל כך נוראיות…

 

לתולעת יש בתנ"ך תפקיד משולש:

  1. היא משל וסמל לעדינות ורכות.
  2. היא מסייעת לתהליכי ריקבון, טבעי או ניסי.
  3. היא כינוי לצבע אדום עז.

 

1.

דוד המלך העיד על עצמו "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם".

דוד גם העיד על עצמו: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי".

חז"ל מספרים לנו שכאשר היה דוד עוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת.

 

גם עם ישראל נמשל לתולעת רכה ועדינה:

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" אמר ישעיה. אמנם עם ישראל עדין וחלש, אבל עתיד הוא להתחזק ולהתעצם, ויוכל בחזקו גם לדוש הרים וגבעות:

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים".

 

2.

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך… למקום עפר רימה ותולעה" כך אמר לנו עקביא בן מהללאל.

הביטוי "רימה ותולעה", מבוסס על דברי בלדד השוחי לאיוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה", או על דברי ישעיה הנביא על מלך בבל: "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה".

התולעים, מסייעות לריקבון הטבעי של הגוף, אבל בתנ"ך מצאנו שסייעו התולעים גם לריקבון ניסי.

האנשים שהותירו מהמן (לא הרשע) ליום המחרת, גילו בבוקר שמה שהותירו התמלא בתולעים והבאיש.

גם הקיקיון שצמח לפלא מעל ראש יונה הנביא, הוכה למחרת על ידי תולעת שמינה הקב"ה.

 

3.

תולעת השני, היא מין שרץ קטן, אולי כנימה מסוימת, שממנה היו מפיקים צבע אדום לצביעת צמר.

הצמר הצבוע בתולעת השני, שימש גם לבגדי הכהונה ולפרוכת המשכן.

בשריפת הפרה האדומה, מושלכים אל המדורה המופלאה הזו ענף עץ ארז, ענף אזוב, וצמר צבוע בתולעת שני.

כך נשרפים יחד העץ הגדול ביותר, עם השיח השפל ביותר, והבהמה האדומה הגדולה ביותר עם השרץ האדום הזעיר.

 

ירמיה הנביא קונן על ילדי ירושלים החריבה: "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת".

כוונתו: הילדים שהיו רגילים ללבוש בגדי תולע אדומים ויקרים, מוטלים כעת באשפה.

 

הנביא נחום מתנבא על "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים". אין כוונתו לחיילים רקובים, אלא ללוחמים לבושי מדים אדומים.

 

השופט השביעי, נקרא תולע בן פואה, משבט יששכר.

מפתיע לגלות שגם בני יששכר בן יעקב, נקראו בשמות דומים: "וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה…".

גם תולע השופט וגם תולע בן יששכר, נקראים על שם הצבע האדום.

מעניין שגם פואה, אבי השופט, וגם פווה בן יששכר, נקראים על שם הצמח "פואה", שגם ממנו הפיקו צבע אדום.

קריאה על שם הצבע האדום, מצאנו גם אצל זרח בן יהודה, שנקרא על שם פתיל השני שנכרך על ידו בלידתו.

 

אחתום בדברי ישעיה הנביא:

"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ,

אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".

מודעות פרסומת

עֵץ שֶׁמֶן

אומר הנביא ישעיה:

"אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן,

אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

אנו מכירים את כל העצים בפסוק הזה. הארז והברוש, השיטה וההדס, וכן הברוש התדהר והתאשור.

רק זיהוי עץ השמן, מוטל בספק גדול.

אציג כאן שלוש אפשרויות עיקריות לזיהוי עץ השמן בפסוק זה, ובפסוקים הנוספים שבהם הוא מופיע.

שלוש האפשרויות הן:

  1.  אפרסמון
  2.  זית
  3. אורן

התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, מתרגם לַארמית את שמות כל העצים בפסוק זה, ואומר:

עץ שמן – אפרסמא.

אפרסמא, הוא האפרסמון. עץ עתיק שממנו מפיקים שמן בושם יקר מאוד.

אין זה הפרי הכתום המוכר לנו כיום בשם אפרסמון, אלא עץ מיוחד שאומנות גידולו והפקת שמנו נשמרו בסוד בידי יושבי ארץ ישראל.

 

המלך שלמה השתמש בעצי השמן לבניית בית המקדש הראשון.

מעצי השמן, בנה שלמה את הכרובים, את הדלתות ואת מזוזות ההיכל.

קשה להניח ששלמה השתמש בעץ האפרסמון לבניית דלתות כבדות. עץ האפרסמון היה בסך הכול שיח קטן ועדין, ולא התאים לייצור רהיטים.

בוודאי ששלמה השתמש בעצים חזקים לשם כך, כמו שכתב במגילת שיר השירים:

"קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים".

ברותים הם הברושים, בהחלפת שי"ן ות"ו, כמו שמצוי הרבה בארמית ובעברית.

רש"י מפרש על פי תרגום יונתן בן עוזיאל, שעצי השמן של שלמה המלך, היו עצי זית. עצים אשר מפירותיהם מכינים שמן, שמן זית.

כאשר עלו בני הגולה מבבל לישראל, ציווה אותם נחמיה להביא עצים מההר ולבנות סוכות על גגותיהם וברחובות ירושלים.

"וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר:

צְאוּ הָהָר, וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת, וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס, וַעֲלֵי תְמָרִים, וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת,

לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב".

אם עלי הזית ועלי עץ השמן מופיעים בפסוק אחד, הרי זו ראיה שאין זה אותו העץ.

ראיה נוספת, נוכל ללמוד מהמשנה במסכת תמיד:

"כל העצים כשרים למערכה,

חוץ משל זית ושל גפן,

אבל באלו רגילים:

במורביות (ענפים) של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן".

הרי לנו משנה מפורשת שאומרת: עצי זית אסור להבעיר על המזבח, אבל עצי שמן – מותר.

 

עיר הקודש, ירושלים של זהב, נתברכה באוויר צלול כיין, ובריח אורנים.

כך כתבה נעמי שמר.

הרד"ק, מפרש שעץ השמן, הוא העץ הנקרא בלעז "פיין" (Pine).

עץ הפיין, אינו אלא עץ האורן.

משמו הלועזי, פיין, נלקח שמה של בובת העץ, פינוקיו, שהיה עשוי מעץ אורן.

גם האננס, נקרא באנגלית Pineapple – תפוח האורן, מפני דמיונו לפרי האורן, האיצטרובל.

זרעוני האורן, הצנוברים, נקראים בלאדינו "פיניונס", על שם אביהם, פיין, אורן.

ככל הנראה, ציווה נחמיה את אנשי ירושלים לסכך את סוכותיהם בענפי עץ אורן, אשר נתברכה בהם ירושלים לרוב.

 

שמו של עץ השמן, רומז על קשר להפקת שמן מהעץ.

מהאפרסמון ומעץ הזית אכן מפיקים שמן. אבל מדוע נקרא עץ האורן "עץ שמן"?

ייתכן שעץ האורן קיבל את שמו בגלל השרף הרב שזורם בענפיו, ומעניק לרהיטים העשויים ממנו ריח חזק ומשכר, כאילו נטבלו בשמן ריחני.

את הריח הזה מכיר כל מי שביקר בנגריה, והריח הזה ככל הנראה קיבל את פני כל הנכנס לבית המקדש הראשון.