אני ה' רופאך

מי מרה

אחרי קריעת ים סוף, הוביל משה את בני ישראל במדבר שוּר שלושה ימים ללא מים.

כעבור שלושה ימים הגיעו למרה, אבל 'לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם'.

העם התלונן,  משה צעק לה', והוא הורה לו לקחת עץ, 'וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'.

לאחר המתקת המים נאמר:

'וַיֹּאמֶר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ,
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה,
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ,
כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'.

מים שאינם ראויים לשתייה הם 'המחלה אשר שמתי במצרים'. במכת דם נאמר: 'וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר', באותה הלשון של מי מרה.

בפרשת משפטים כתוב: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'. ובפסוק הבא: 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ'. גם כאן המחלה היא המים הרעים, והרפואה היא מים טובים ומבורכים.

 

מי  יריחו

אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ואלישע תלמידו חזר לבדו אל הירדן. אליהו היכה בימי הירדן וחצה אותם בלכתו עם אלישע, ואלישע עשה כך לבדו בחזרתו: 'אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה'.

בדומה להמתקת מי מרה אחרי קריעת ים סוף, גם לאחר חציית הירדן התבקש אלישע להמתיק מעין מים רעים ביריחו:

'וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע:
הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה,
וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת'.

העיר טובה, אבל המים אינם ראויים לשתייה. אלישע ביקש מהם צלוחית חדשה עם מלח:

'וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח,
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה,
לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'.

אלישע השתמש בלשון התורה 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה', הבטחה שבאה מיד לאחר ברכת המים.

מעין המים נרפא, ועד היום הזה שופע הוא מים מתוקים.

 

ים המלח

בנבואות אחרית הימים מתואר מאורע הדומה במקצת לקריעת ים סוף. אומר זכריה הנביא:

'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם,
חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי,
וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן'.

המים נחצים לשנים: אל הים הקדמוני (המזרחי, ים המלח), ואל הים האחרון (הנקרא כיום הים התיכון).

יחזקאל הנביא מתאר בפירוט רב את תהליך נביעת המים מזרחה, את זרימת המים ואת התגברותם. בהתחלה מי הנחל מגיעים עד הקרסול, אחר כך עד הברכיים, בהמשך עד המתנים, ואז 'נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר'.

שפת הנחל עשירה בעצים רבים: 'וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד'. בהגיע המים אל ים המלח נאמר: 'וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם'. ים המלח הופך למקום שוקק חיים, בעל צמחייה עבותה ובעלי חיים רבים, ואפילו דגים: 'וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד… כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל'. המישור המדברי הצחיח יהפוך ל'מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים', כלומר: מגרש לפרישת רשתות דיג לצורך תיקונן.

יחזקאל חותם את תיאור ים המלח בפסוק:

'וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל
לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר,
כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים.
וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה'.

המילה 'תרופה' מופיעה כאן בפעם היחידה בתנ"ך. המים מתרפאים ועלי העצים מרפאים, ומתקיימים דברי התורה: 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ', 'וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'.

מודעות פרסומת

קרבן העומר

קרבן ציבור, או קרבן יחיד?

דיני קרבן העומר הוזכרו בכמה מקומות בתורה.

בפרשת קרבנות חג הפסח (ויקרא כג) נאמר:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ,
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם,
מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן".

קרבנות המועדים נאמרו בלשון רבים ('והבאתם', 'והקרבתם', 'ועשיתם' ועוד), מפני שהם חובת הציבור, ולא מוטל על היחיד להביאם.

גם בתחילת חומש ויקרא הוזכרה מנחת העומר:

"וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה',
אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ".

לשון הפסוק הזה רומזת על כך שגם היחיד מביא מנחה מהתבואה הראשונה שלו.  קרבן העומר דומה בפסוק זה להבאת הביכורים, ראשית פירות העץ, בידי כל אדם.

הפסוק פותח במילה 'ואם', ומובן מכאן שאין חובה להקריב את מנחת הביכורים, אלא כל מי שרוצה מתנדב ומקריב (כמה מהפרשנים הסבירו את המילה 'אם' כחובה, אבל האבן עזרא התעקש לפרשה כרשות לכל אדם להביא מנחה, ראשית מתבואתו).

20160425_135044

קרבן מן השעורים

בציווי על הקרבת העומר, לא התפרש מאיזו תבואה יש להביאו. התורה מכנה את התבואה בשם 'אביב'.

במכת הברד במצרים (שהתרחשה בסביבות חודש ניסן) נאמר: 'וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל'.

אביב הוא כינוי לשיבולת שהתחילה להתייבש. על שם ייבוש השעורים, נקרא חודש ניסן בשם 'חודש האביב', ומובן מכאן שמנחת אביב בחג הפסח חייבת להיות דווקא מקציר השעורים.

 

בשנות הבצורת בתקופת ממלכת ישראל, קיבל אלישע הנביא משלוח של לחם שעורים בכמות שאיננה מספיקה בעבור כל תלמידיו:

"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים,
עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ,
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ'.
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: 'מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?'
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר ה': אָכֹל וְהוֹתֵר'.
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'".

לחם הביכורים הוא לחם מהתבואה החדשה, ומפני שהיה זה לחם שעורים, מוכרחים לומר שהלחם נשלח לאלישע בתקופת חג הפסח, תחילת קציר השעורים. רש"י אכן מעיר במקום שהיה זה  בפסח.

הגמרא במסכת כתובות שואלת על מעשה זה:

"וכי אלישע אוכל ביכורים היה? (שלא היה כהן)
אלא לומר לך:
כל המביא דורון לתלמיד חכם – כאילו מקריב ביכורים".

אפשר להסביר שקרבן העומר הוקרב תמיד כקרבן ציבור בלבד, אבל בכל זאת נהגו יחידים מהעם לתת ראשית מתבואתם, לא כקרבן בבית המקדש, אלא במתנה לנביא.

כלל לא פשוט לתת מתנה כזו בשנת בצורת. ההקרבה של האיש גרמה לכך שהתרחש נס ומנחתו הספיקה לכולם.

 

גדעון

מלאך ה' התגלה אל גדעון בן יואש בעודו חובט חיטים בגת. גדעון רצה להציל את תבואתו מגדודי מדין אשר שדדו וחמסו את שדות ישראל ואת רכושם.

המלאך נגלה אליו ואמר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", אבל גדעון הטיח בו דברים קשים וענה לו: "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה'? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן!".

אמרו חכמים: "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו 'ואיה כל נפלאותיו'. היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה?" (מובא בילקוט שמעוני).

גדעון קצר את החיטים עוד בתקופה המוקדמת של קציר השעורים, מפני שאם היה ממתין לייבוש התבואה, היו באים המדיינים ושודדים את הכל.

אחרי שציווה המלאך את גדעון להושיע את ישראל ולהכות את מדין, ביקש גדעון להביא מנחה למלאך: "וְגִדְעוֹן בָּא, וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת". מנחתו של גדעון מזכירה את קרבן הפסח אשר נאכל "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת".

איפת הקמח שהביא גדעון למלאך זהה לכמות הקמח אשר טוחנים מהשעורים שנקצרות למנחת העומר. כמו שאמרנו, מצוותה של מנחת העומר לבוא כקרבן ציבור, אבל גם יחידי העם רצו לתת את ראשית הקציר שלהם.

גדעון הביא למלאך את החיטים הראשונות שלו. חיטים חבוטות ולא בשלות, אשר באו לו במאמץ רב ובסכנת חיים.

לפני הקרב הגדול במדיינים, הקשיבו גדעון ונערו למדייני אחד מספר לרעהו חלום: "הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן". חברו ענה לו: "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל".

אמרו חכמים: "ובזכות מה ניצלו? בזכות צליל לחם  שעורים. ואיזו? זו מצוות העומר".

קרבן העומר שבזכותו ניצלו, לא היה קרבן העומר שמביא הציבור, אלא מסירותו של גדעון לתת למלאך את ראשית תבואתו, היא עמדה לישראל ובזכותה ניצלו.

שבת הגדול ומבורך

שבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, וטעמים רבים נאמרו לכינוי הזה.

ההסבר הטבעי ביותר הוא על שם ההפטרה החותמת בפסוק: 'לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'. כל השבתות שנקראו בשם נוסף, קיבלו את השם בעקבות קריאת התורה או ההפטרה. השבתות שקלים, זכור, פרה והחודש נקראו על שם עליית ה'מפטיר' המיוחדת להן. השבתות חזון, נחמו ושובה נקראו על שם ההפטרה הפותחת במילה זו. שבת שירה נקראה גם על שם קריאת שירת הים וגם על שם ההפטרה בשירת דבורה. בשונה מכולן, שבת הגדול נקראה על שם סוף ההפטרה ולא על שם המילה הראשונה, ואולי זו הסיבה שחיפשו טעמים נוספים לשם זה.

לפי רוב ההסברים, ברור שאין 'הגָּדוֹל' תואר ל'שַׁבָּת', אלא מתייחס לדבר גדול אחר. המילה שבת היא בלשון נקבה, ואם התואר 'הגדול' היה מוסב על השבת, היו צריכים לומר: 'שבת הגדולה'.

 

שבת – זכר או נקבה?

שבת, כמו רוב ככל המילים אשר מסתיימות באות 'ת', היא בלשון נקבה (יוצאים דופן בלשון המקרא, המילים: בית, זית, מוות, מופת ועוד מילים בודדות שהן בלשון זכר).

המילה שבת מופיעה בתנ"ך כמה פעמים כנקבה: 'שַׁבָּת הִיא לַה", 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית', 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ', 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה…'.

עם זאת, במקרים רבים מוזכרת השבת דווקא בלשון זכר: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', 'שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ', 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג… וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'.

ההסבר הפשוט הוא שבכל מקום שנזכרה השבת בלשון זכר, לשון הזכר מוסבת על יום השבת, ו'יום' הוא זכר, וגם אם לא נכתבה בפירוש המילה 'יום'.

ירמיהו הנביא אומר: 'לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה'. על פי המסורת, הכתיב בפסוק זה הוא: 'לבלתי עשות בה כל מלאכה', אבל הקריאה המסורה בידינו היא 'בו'.

חילוק גרסאות מעין זה קיים בתפילות השבת: "וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ". יש נוסחאות שכתוב בהן 'וְיָנוּחוּ בוֹ', או 'וְיָנוּחוּ בָם', ויש בזה מנהגים שונים והסברים שונים לכל אחת מתפילות השבת (ערבית, ברכת 'מעין שבע', שחרית, מוסף ומנחה).

 

שומר שבת מחללו

ישעיהו הנביא אומר: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ'. פירוש הפסוק הוא: שומר את השבת מלחלל אותו ('מ' שימוש, ולא 'מ' נוספת לפועל).

חז"ל דרשו על פסוק זה שכל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה – מוחלים לו. שנאמר: שומר שבת מחללו, אל תקרי מֵחַלְּלוֹ אלא מָחוּל לוֹ (שבת קי"ח ע"ב).

דרשה של 'אל תקרי' מגיעה בדרך כלל בעקבות קושי בלשון הפסוק. במקרה זה דרשו חכמים 'אל תקרי מחללו' מפני שהיה ראוי לכתוב: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלָהּ', בלשון נקבה, והכתיבה בלשון זכר נתנה פתח לדרשה שלא כפשט הפסוק.

 

שבת שלום

הברכה השגורה בלשוננו 'שבת שלום ומבורך', איננה מופיעה בתנ"ך או בדברי חז"ל, ויש אפילו טוענים שלשונה משובשת, גם מפני ש'שבת' היא נקבה, וגם מפני ש'שלום' הוא שם עצם ו'מבורך' הוא שם תואר ולא נכון לחברם.

כפי שאמרנו, אפשר להתייחס לשבת בלשון זכר, במיוחד אם כוונתנו היא על יום השבת, ולכן 'שבת מבורך' הוא ביטוי תקין. יהודי מרוקו נוהגים לפתוח את קידוש ליל שבת במילים 'שַׁבָּת מְקֻדָּשׁ'.

המילה 'שלום' בברכת 'שבת שלום', איננה שם עצם ('השבת של השלום') אלא תיאור למילה שבת ('שבת שלֵוָה ומלאה בשלום'), ולכן גם ביטוי זה תקין.

רמז מהתנ"ך לברכת 'שבת שלום' יש בסיפור האישה השונמית. בדרכה אל אלישע הנביא, שאל אותה בעלה: 'מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת!'

והיא ענתה לבעלה במילה אחת: 'שָׁלוֹם'.

שלל צבעים

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

מאת ALBA-BALAMAND - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18755716

הר הלבנון, מתוך ויקיפדיה

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

מאת No machine-readable author provided. Kluka assumed (based on copyright claims). - No machine-readable source provided. Own work assumed (based on copyright claims)., CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=763419

אבן אודם, מתוך ויקיפדיה

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

זהב

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

מאת Accipiter (R. Altenkamp, Berlin) - נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6806927

עורב, מתוך ויקיפדיה

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.