אש זרה

נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.

מודעות פרסומת

שמן המור

"שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר"

שמן המור היה אחד מתמרוקי הנשים אשר באו אל המלך אחשוורוש. תיאור טיפוח הנשים במגילת אסתר במשך שנה שלמה נראה מוגזם. ייתכן שנועד לבטא את שאט הנפש מאחשוורוש שטוף הזימה והתענוגים.

חז"ל הסבירו בתלמוד ששמן המור הופק מזיתים שלא הבשילו, והשתמשו בו כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר. אף על פי שבכל התנ"ך מוזכר המור כאחד ממיני הבושם ולא כשמן עידון, בכל זאת בחרו חכמינו להסביר כך, מפני שבהמשך הפסוק נאמר: "וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים", כלומר: המור נפרד מכל שאר הבשמים.

 

מור – חי או צומח?

בושם המור מוזכר בספר שמות כאחד מסממני שמן המשחה. רבי סעדיה גאון פירש שמור הוא "מאסק", הבושם אשר מופק מאייל המושק. גם הרמב"ם בהלכות כלי המקדש הסביר כדברי רס"ג. בושם המושק מוזכר בגמרא: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (ברכות מ"ג ע"א).

הסבר זה לא התקבל על רבים מהראשונים. היו שטענו שאייל המושק איננו טהור ולא ייתכן לערב אותו בשמן המשחה.

בשיר השירים נאמר: "אָרִיתִי (קטפתי) מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", ומובן מכאן שהמור הוא ממין הצומח.

נהוג לזהות את המור כשרף של אחד מעצי הבושם. את השרף היה אפשר לערבב בשמן, או לשרוף אותו על גחלים. המור מוזכר כמה פעמים יחד עם הלבונה ועם צמחי בושם אחרים.

במשנה מופיע המור כחומר צמיגי וסמיך הנדבק לכלי וחוצץ בטבילה (מקוואות ט ה), וייתכן שהכוונה לשרף המור עוד בטרם התקשה.

בפסוק "וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר" מתואר המור המעורבב בשמן, אשר הוא נוזלי ונוטף.

אולי שמן המור שבו התעדנו נערות אחשוורוש הוא שמן זית (כדברי חז"ל), אשר בתוכו עורבב שרף המור.

 

מור דרור

את גבישי המור היבש היו נוהגים לאסוף בשקיות בד קטנות ולתלות על צוואר הנשים: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין".

המור שממנו נעשה שמן המשחה נקרא בתורה "מָר דְּרוֹר". אונקלוס תרגם: 'מוֹרָא דַּכְיָא', כלומר: מור טהור ומזוקק. גם הרמב"ן פירש שמור דרור הוא מור מקורי, נקי מכל זיוף. בגמרא במסכת מגילה הובא תרגום זה כמשמעות שמו של מרדכי היהודי.

ייתכן להסביר (על פי פירוש 'דעת מקרא') שהמור הנוזלי נקרא 'מור עובר', והמור היבש נקרא 'מור דרור'. שרף המור היבש נראה כמו אבן קטנה עגולה ודומה לדר (פנינה, כמו: 'וְדַר וְסֹחָרֶת'), ונקרא על שמה 'דרור'.

 

מוקדש לזכר דודי, דרור מיוחס, אשר השבוע מלאו חמש שנים למותו.

זוג יונים

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תור

תור, מתוך ויקיפדיה

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.

שקל, גרה וכיכר

מידות משקל אחידות, הן הבסיס לניהול מסחר בחברה אנושית מתוקנת. התורה מזהירה אותנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". שלמה המלך אומר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". חכמינו הפליגו בחומרת מי שמרמה במשקל: "נקרא שנוא ומשוקץ, חרם ותועבה". חכמים חייבו את המוכר לנקות את אבני המשקל מהלכלוך המצטבר עליהם, ואף תיקנו למנות פַּקָּח שבסמכותו להכות ולהעניש את הרמאים (בבא בתרא פ"ט ע"א).

 

שקל הקודש

השֶׁקֶל המוזכר בתורה, היה חתיכת כסף או זהב במשקל קבוע. השקל נקרא כך מפני שכדי לדייק בו היה צריך לשקול אותו במאזניים. אברהם אבינו שקל את הכסף לפני שנתן אותו לעפרון בתמורה למערת המכפלה: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף… אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". גם ירמיהו הנביא שקל במאזניים את הכסף ששילם לחנמאל בן דודו תמורת השדה בענתות.

משקלו של שקל הקודש חשוב לנו כיום כדי לדעת מה משקל חמשת השקלים אשר ניתנים לכהן בפדיון הבן. משקל מחצית השקל, הוא מחצית משקל הקודש, ויש הנוהגים כיום לתרום צדקה 'זכר למחצית השקל' לפי כסף טהור במשקל זה. מחצית השקל נקראת בתורה בֶּקַע, מפני שהשקל נבקע ונחלק לשניים. בֶּקַע היה גם משקל הנזם שנתן עבד אברהם לרבקה לאחר שהשקתה את גמליו. לפי רוב הפוסקים, משקל שקל הקודש שווה לכ-19 גרם של ימינו.

 

גרה

כדי למנוע מאנשים לזייף את המשקל, נקבע השקל לפי משקל של "עֶשְׂרִים גֵּרָה".  רש"י ועוד כמה פרשנים אומרים שגרה היא מעה, מין מטבע פחוּת בערכו. הערך הכספי הקטן ביותר כיום נקרא "אגורה" (אף על פי שמטבע של אגורה בודדת איננו סחיר כבר שנים רבות). המילה אגורה מופיעה פעם יחידה בתנ"ך בתחילת ספר שמואל: "לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם". רוב הפרשנים הסבירו שאגורה היא גֵּרָה, ולפי זה שֶׁקֶל שווה למשקל עשרים אגורות כסף.

אגורה

אגורה

סביר להניח שגֵּרָה הייתה מצויה בידי כל אדם, והיה אפשר בקלות לשקול את שֶׁקֶל הזהב או הכסף כנגד עשרים גרות ולוודא שמשקלה תקין. הרמב"ם השווה את משקל השקל ל-320 גרעיני שעורה (ומשקל הגרה – 16 גרעיני שעורה).

רבי אברהם אבן עזרא הסביר שפירוש המילה גרה הוא: גרעין של חרוב (גרה מלשון גרגיר). עץ החרוב לא מופיע כלל בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר פעמים רבות. בימי קדם היה נהוג להשתמש בגרעיני החרוב כדי לשקול אבנים יקרות, מפני שגרעיני החרוב קשים מאוד ואינם נשחקים, וכמעט שאין הבדל במשקל ביניהם. משקל ממוצע של גרעין חרוב הוא כחמישית גרם, וזהו משקל הקראט שבו משתמשים כיום ליהלומים ולאבני חן יקרות מאוד (קרטיון = חרוב ביוונית, ויש גם דמיון למילה גרה). לפי הסבר זה, משקל שקל הקודש הוא 20 גרעיני חרוב, דהיינו 4 גרם, אבל לא ראיתי מישהו שפסק משקל זה להלכה.

חרוב וגרעינים - מתוך ויקיפדיה

כיכר

משקל הכיכר הוא שלושת אלפי שקלים. לפי משקל שקל הקודש הנהוג כיום בהלכה, שווה משקל הכיכר לכ-57 קילוגרם. כל מחציות השקל שנאספו במדבר הסתכמו ב-100 ככרות כסף וחצי (כמעט 6 טון כסף), ומהם הכינו את אדני המשכן ואת ווי העמודים. משקל הזהב במשכן הסתכם ב-29 ככר זהב (כ-1600 ק"ג).

המנורה במשכן נעשתה מכיכר זהב אחד בלבד ויש אומרים שגם כל כלי המנורה הוכנו מאותו הכיכר.

המן הבטיח לתת לאחשורוש: "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (למעלה מ-500 טון כסף). סכום זה נראה לנו עצום עד לאין שיעור, אבל בספר דברי הימים מופיע משקל גדול הרבה יותר לזהב ולכסף שהוריש דוד המלך לשלמה בנו כדי שיבנה בו את בית המקדש: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה', זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים (=מיליון), וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל".

בדק בית

חידוש המקדש

המלך יהואש, התחיל למלוך בעודו בן שבע שנים, והיה למלך הצעיר ביותר ביהודה. רוב שנות מלכותו היו בצילו של יהוידע, הכהן הגדול, אשר גידלו והדריכו. כבר בתחילת מלכותו התחיל יהואש לתקן ולשפץ את בית המקדש. 125 שנה עברו מבניית המקדש בימי שלמה המלך ועד לימי יהואש, ובשנים שקדמו ליהואש מלכה ביהודה 'עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת' אם אביו, אשר 'בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים' (דה"ב כ"ד ז), ונדרש כעת תיקון יסודי לבית ולחומות.

עלויות השיפוץ היו גבוהות, והעם נדרשו לתרום מכספם לטובת חידוש המקדש. סיפור איסוף הכסף מהעם מופיע פעמיים בתנ"ך. בספר דברי הימים מסופר שיהואש שלח את הלויים מדי שנה לאסוף מכל בני ישראל את 'מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה" (מחצית השקל), ובכסף הזה שילמו לחוצבי האבן ולחרשי העץ. לעומת זאת, בספר מלכים נאמר שהמלך ציווה את הכהנים לתקן את כל קלקולי המקדש מכספם הפרטי, ואת הכסף שיתרמו העם למקדש ייקחו הכהנים לעצמם.

ציווי המלך לפי ספר מלכים נראה תמוה מאוד: איך ייתכן לדרוש מהכהנים לתקן על חשבונם מבלי לדעת מראש מה עלויות התיקון, ומבלי לדעת כמה כסף ייאסף מהעם?

אפשר להניח שבני ישראל חששו לתת את כספם לאוצר המקדש, מפני שהמלכה עתליה החרימה עד כה את כל אוצרות המקדש ונתנה אותם לבעלים. יהואש לא יכול היה לתת בעצמו את הכסף, מפני שמלכותו הצעירה, אשר התחילה מתוך מרד, עדיין לא הייתה מבוססת מבחינה כלכלית. יהואש נאלץ לבקש את עזרת הכהנים, וציווה עליהם לתקן את כל מה שיוכלו בעצמם, ואת כל הכסף הנתרם, גם אם יהיה עודף על הוצאות התיקון, ייקחו לעצמם.

לאחר כמה שנים, חזרו בני ישראל להתנדב מכספם למקדש, והיה ראוי להסדיר את ניהול הכספים ולהפסיק את ההסכם עם הכהנים, אבל למרבה הפלא גם לאחר 23 שנה, עדיין היו הכהנים לוקחים את כסף התרומות לעצמם.

'וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ, לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת'. את כסף הנדבות הם לקחו לעצמם, אבל בכל זאת לא תוקן בית המקדש כנדרש. אולי העם לא תרם מספיק, ואולי הכהנים התעצלו להוציא מכספם ולתקן. אז החליט המלך לטפל בניהול התקציב ולהפנות את כל כספי התרומות אך ורק לתיקון בית המקדש. הכסף הנתרם הוכנס לארון נעול דרך חור קטן (קופת הצדקה הראשונה), וכאשר התמלא הארון, נפתחה דלתו, ונספר הכסף בנוכחות הכהן הגדול וסופר המלך, כדי לוודא שאיש לא מועל בכסף הקודשים.

"בֶּדֶק הַבָּיִת"

הביטוי 'בדק בית' נפוץ היום בהקשר של ארגון כלשהו המבקר את עצמו ומתקן את התהליכים הכושלים בו. אמנם המילה 'בדק' דומה ל'בדיקה' או חיפוש מדוקדק (בדיקת חמץ, בדיקה רפואית ועוד), אבל בכל התנ"ך לא נמצא הפועל בד"ק במשמעות זו. בֶּדֶק בתנ"ך פירושו פִּרצה או שֶׁבֶר. תיקון בדק הבית בימי יהואש, פירושו: לבנות מחדש את החומות ואת הקירות שנפרצו בימי המלכה עתליה.

יחזקאל מזכיר בנבואתו כמה בעלי תפקיד על סיפון האנייה: "מַלָּחַיִךְ, וְחֹבְלָיִךְ, מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ…". היו אלו אנשים שתפקידם היה לסתום את הבְּדָקִים (חורים) בדפנות האנייה לבל ייכנסו המים דרכם.

יוסף האשים את אחיו: 'מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!'. אונקלוס תרגם: ערוות הארץ – בִּדְקָהּ דְּאַרְעָׂא, כלומר: הפרצה שדרכה אפשר יהיה להיכנס אל העיר ולכבשה.

בגמרא מצוי הביטוי בִּדְקָא דְּאַרְעָׂא במשמעות של שיטפון פתאומי, כאילו היו כל המים אגורים בצד השדה, ובבת אחת נפרץ המחסום והשדה הוצף.