כיסוי הדם

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם,
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל,
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

לאחר שאסרה התורה לאכול את הדם, חייבה התורה לכסות את הדם לאחר השחיטה.

חובת הכיסוי נאמרה רק על עופות ועל חיות השדה, ולא על הבהמות המבויתות. הסיבה היא שבזמן המשכן, הבהמות (בקר וצאן) היו מוקרבות רק במשכן, ושם היה נאסף הדם ונזרק על המזבח, ואילו את החיות והעופות שהיו לוכדים, היו שוחטים מחוץ למשכן.

גם לאחר שהתירה התורה לאכול בשר בהמה מחוץ למשכן, לא חייבה לכסות את דמה:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר,
כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

הבהמה מותרת באכילה כמו חיות השדה (צבי ואייל), אבל שלא כמו החיות, דמן נשפך כמים על הארץ.

טעמי המצווה

כמה הסברים נאמרו על טעם מצוות כיסוי הדם.

הרשב"ם אמר שהטעם הוא לפסול את הדם, שלא יהיה ראוי לאכילה.

האבן עזרא אמר שחובת הכיסוי היא להסתיר את הדם, שלא יחשבו שמישהו הקריב קרבן לעבודה זרה.

ר"ע ספורנו כתב שמפני שמקום הציד הוא שומם, אין להשאיר שם דם מגולה, כדי שלא יימשכו אליו שדים ומזיקים.

טעם מוסרי

בעל הטורים ציין טעם אחר למצווה זו: "שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אפשר להבין מדבריו שיש פחיתות מוסרית בהריגת חיה שלא לשם קרבן, ומידת הדין עשויה לקטרג על כך.

אפשר להבין זאת גם מלשון התורה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", שנראה כאילו מדובר ברצח. גם על שחיטת בהמה מחוץ למשכן אומרת התורה מילים קשות מאוד: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ".

לפיכך, חובת כיסוי הדם נועדה להסתיר את המעשה המכוער של שפיכת הדם על הארץ.

כיסוי דם מטעם זה, מוזכר כמה פעמים בתנ"ך.

קין והבל

לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אמר לו ה':

"מֶה עָשִׂיתָ?
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה,
מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ,
לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

האדמה מכסה על הדם ואי אפשר לראות את שמישהו נרצח כאן, אבל בגלל חומרת המעשה, הדם מסרב להיבלע, וזועק מן האדמה.

דמי ירושלים

יחזקאל הנביא תיאר את חטאות ירושלים, זמן מועט קודם החורבן:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ.
לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".

בשנים האחרונות של המקדש הראשון, רבו מקרי הרצח בירושלים. על מנשה מלך יהודה נאמר: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה". הנביא הושע תיאר גם הוא את ריבוי ההריגות: "פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ".

חז"ל אמרו שיחזקאל כיוון את נבואתו לרצח זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול. זכריה נרגם באבנים בחצר המקדש, בפקודת יואש מלך יהודה. באגדות החורבן בגמרא (גיטין נ"ז ע"ב), מסופר שדמו רתח עוד שנים רבות אחרי הרצח.

איוב

לאחר שהתלונן איוב על מכאוביו ופצעיו הרבים, זעק ואמר:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי,
וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי"

כיסוי דמו של איוב הוא משל להסכמה והשלמה עם הייסורים הרבים שתקפו אותו. בזעקתו זו, איוב מצהיר שהוא לא מקבל על עצמו את כל מה שאירע לו.

אחרית הימים

נביאים רבים עוסקים במשפט שעתיד ה' לשפוט את הארץ.

הנביא יואל חתם את ספרו בפסוק "וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", כלומר: על כל חטאות הגויים יש מחילה, אבל על הדם שהם שפכו אין מחילה.

ישעיהו אמר שכאשר יבוא ה' לשפוט את יושבי הארץ, יתגלו כל המקומות שבהם כיסתה הארץ על מקרי רצח:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ,
וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ".

רואים מכאן, שגם אם התכסה הדם באדמה, עדיין הרצח עומד בחומרתו.

"וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

 

מודעות פרסומת

ועל שפם יעטה

Niger_Vice_Mayor_Iferouane_Jan_2008

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע,
בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ,
וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה,
וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"

התורה מצווה על המצורע כיצד לנהוג בכל הימים אשר נגע הצרעת בגופו.

הוא חייב לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לכסות את פיו בבגד, ולהכריז ברבים על טומאתו.

אבלות

מנהגים אלו מזכירים מאוד את מנהגי האבלות. אחרי מות נדב ואביהוא, אסר משה על אהרן ועל אלעזר ואיתמר לנהוג כאבלים, ואמר להם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ".

גם על יחזקאל הנביא נאסרו מנהגי האבלות אחרי מות אשתו:

"…וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה,
וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ.
הֵאָנֵק דֹּם,
מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה,
פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ,
וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ,
וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם,
וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל".

אצל יחזקאל לא הוזכרו פרימת הבגד ופריעת הראש, אבל הוזכרו מנהגים רבים אחרים, וביניהם חובת עטיית הבגד על השפם.

האבל היה נוהג לכסות את פיו בבגדו. לפי הרד"ק, הכוונה היא לכיסוי הפה מלמעלה, כלומר, משיכת הבגד המכסה את ראשו עד לפיו, כדי לא להביט בפני האנשים שבאו לנחמו. אפשר לפרש כך גם על פי הגמרא (מועד קטן טו ע"א), שלומדת מפסוק זה שמצורע חייב בעטיפת ראשו בבגד. יש מפרשים שהכוונה לכיסוי הפה מלמטה, והכיסוי נועד להראות שאינו יכול לדבר מרוב צער.

אפשר לומר שהמצורע נוהג במנהגי האבלות בגלל הצער ממחלתו.

אונקלוס תרגם: "וְעַל שָׂפָם כַּאֲבִילָא יִתְעַטַּף".

על הפסוק בשיר השירים "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" אמרו חכמים במדרש: "שלא אהיה כאבל הזה, שהוא עוטה על שפמו ובוכה".

חז"ל דרשו שאסור לשאול בשלומו של המצורע, וכן בשלומו של האבל או המנודה. הם דרשו את המילה 'שפם' במשמעות של שפתיים דבוקות זו לזו.

בושה

עטיית הבגד על השפם מוזכרת עוד פעם אחת בתנ"ך, בדברי הנביא מיכה על נביאי השקר:

"וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים,
וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם,
כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים".

בפסוק זה, נביאי השקר מסתירים את פניהם מרוב בושה על כך שאינם מצליחים להתנבא, ולא בגלל מנהגי אבל. ייתכן מאוד שגם המצורע מכסה את פניו מסיבה זו.

גם אם הצרעת איננה ניכרת לעין כל, מצווה התורה את המצורע להתבייש בה.

הידבקות במחלה

האבן עזרא הסביר שהמצורע חייב לכסות את פיו בבגדו כדי שלא להזיק לאנשים אחרים ברוח היוצאת מפיו.

רק אחרי שהוא מכסה את פיו בבגדו, יכול הוא לקרוא בקול "טמא טמא".