"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.

בני ישראל הצטוו קודם כניסתם ארצה, לבנות בהר עיבל מזבח אבנים:

"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ,
מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

את הציווי הזה קיים יהושע בן נון:

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר עֵיבָל…
מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל".

כבר בספר שמות הזהירה התורה לא להניף ברזל על אבני המזבח:

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי,
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית.
כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

אבני גזית אלו אבנים שנחצבות בכלי ברזל, והן פסולות לבניית מזבח. אפשר להסביר שהמילה 'ותחללה' היא מלשון חלל, הרוג. אבן שהניפו עליה חרב ופצעו אותה – משולה ל'חֲלַל חֶרֶב', אדם הרוג. במסכת מידות הוסבר הטעם הזה גם על דרך משל לחיי האדם: "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם".

 

בניית המזבח

שני דגשים נתנה התורה על אבני המזבח:

• אבנים שלא הונף עליהן ברזל.
• האבנים תהיינה שלמות.

הדגשים האלו אינם תלויים זה בזה. הברזל פוסל את אבני המזבח בנגעו בהן גם אם לא פגם בהן, ואבנים שאינן שלמות פסולות למזבח גם אם לא נחתכו בכלי ברזל.

הרמב"ם פוסק להלכה שאבן שנפגמה כך שאפשר להרגיש את פגימתה בציפורן – פסולה. הגמרא אומרת שהיו בונים את המזבח מ'חלוקי אבנים' (זבחים נ"ד ע"א). לפי זה נראה שהאבנים חייבות להיות חלקות מטבען, ללא כל פגימה. לעומת זאת, המשנה במסכת מידות אומרת שהיו חופרים בקרקע בתולה (שלא נחפרה בעבר, ואין חשש שנגע ברזל בעומקה) ומוציאים למזבח 'אבנים שלמות, שלא הונף עליהן ברזל'. ממשנה זו נראה שאין צורך להקפיד שהאבן תהיה חלקה, אלא רק שלא תיפגם בידי אדם ושלא תיגע בברזל.

 

אבני המקדש

שלמה המלך בנה את בית המקדש מאבני גזית מסותתות ומהוקצעות היטב: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית". היו לשלמה 'שְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר' לצורך סיתות אבני המקדש.

אף על פי שאין איסור להניף ברזל על אבני המקדש, הקפיד שלמה שלא ישתמשו בכלי ברזל ב'אתר הבנייה', אלא יביאו אבנים מוכנות לבניין.

"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ, אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה,
וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל,
לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

את האבנים היו מסתתים בהר לגודל הדרוש, ומהרגע שהובאו לחצר המקדש – לא הונף עליהן עוד ברזל.

 

אִם בַּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ
לֹא לָשָׁוְא אָחִי חָצַבְתָּ לְבִנְיָן חָדָשׁ
כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ

פרשת כי תצא פותחת בשלושה נושאים סמוכים:

1. אשת יפת תואר (שבוית מלחמה שנישאת בעל כורחה)
2. בן האהובה ובן השנואה (איסור הפליית בן בכור של אישה שנואה)
3. בן סורר ומורה

חז"ל דרשו את סמיכות העניינים כ'עברה גוררת עברה' (מדרש תנחומא). מי שנושא לאישה את שבויית המלחמה – עתיד הוא שתהיה בביתו אישה אחת שנואה, ובנו שייוולד ממנה עשוי להיות בן סורר ומורה.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין עב ע"א): 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'.

לפי דרשות חז"ל על הפסוקים – כמעט ולא ייתכן שיהיה אי פעם בן סורר ומורה. הגיל שבו יכול הוא להיחשב לבן סורר ומורה – מצומצם מאוד. מלבד זאת, הוריו צריכים להיות דומים זה לזו במראה, בגובה ובקול. נוסף על כך: התורה נתנה רשות לאביו ולאמו למחול לו ולהצילו ממוות. כל ההלכות האלו הביאו את רבי יהודה למסקנה ש'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.

אכן לא ידוע לנו על מקרה כלשהו של בן סורר ומורה עם כל פרטיו ודקדוקיו, אבל בכל זאת, מצאנו כמה מקרים בתנ"ך שדומים במקצת לבן סורר ומורה. למרבה הפלא, כל המקרים האלו מתאימים גם לתחילת 'שרשרת העבירות' שמנו חז"ל.

נתבונן בארבעה מקרים שבהם אדם הכניס אישה זרה לביתו, וכתוצאה מכך נולד לו בן דחוי ושנוא, והבן הפך להיות אדם אלים ומסוכן לבריות.

ישמעאל

אברהם אבינו נשא את הגר שפחתו לאישה. זה היה רעיון של שרה אשתו, אבל בסופו של דבר שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה. ישמעאל (שהיה בעצם "הבכור בן השנואה") התיישב במדבר, והיה 'רֹבֶה קַשָּׁת'. רש"י פירש: 'יושב במדבר ומלסטם את העוברים'. לא לחינם בחר רש"י לתאר את מעשיו של ישמעאל כמו מעשיו של הבן הסורר.

אבימלך

לשופט גדעון היו נשים רבות, והוא הוסיף ונשא פילגש אחת מתושבי שכם. כמו שהפילגש לא הייתה חשובה כאחת מנשותיו, כך גם אבימלך, בן הפילגש, לא היה זכאי לנחול עם אחיו את חלקו בנכסי אביו. כנראה, הקנאה באחיו והכעס על הפלייתו לרעה – גרמה לו להתחבר אל אנשי שכם ולהרוג את כל אחיו, 'שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת'. בהמשך, נלחם אבימלך באנשי שכם והרג את כולם, וגם אלף איש ואישה מתושבי מגדל שכם. אבימלך נהרג כאשר אישה השליכה אבן גדולה על ראשו מראש המגדל של העיר תבץ. מותו מזכיר את עונש הסקילה של הבן הסורר והמורה.

יפתח

גלעד (משבט מנשה) נשא שתי נשים. האישה האהובה נקראה 'אֵשֶׁת גִּלְעָד', והאישה השנייה  הייתה 'אִשָּׁה זוֹנָה'. יפתח גיבור החיל, היה בנו הבכור של גלעד, מאשתו השנייה. לאחר שיפתח גדל, ילדה אשת גלעד בנים. בני אשת גלעד גדלו, וגרשו את יפתח מהמשפחה כדי שלא ייקח גם הוא חלק מנחלת גלעד. יפתח, 'הבכור בן השנואה', התיישב בארץ רחוקה, ואסף סביבו אנשים ריקים. אחרי שנלחם בבני עמון והושיע את ישראל, נגרמה בגללו מלחמת אחים קשה שנהרגו בה 42 אלף איש משבט אפרים.

אבשלום

דוד המלך נשא לאישה את מעכה, בִּתּו של תלמי מלך גשור. ככל הנראה מעכה הייתה 'אשת יפת תואר' שנלקחה בשבי במלחמה, ומפני שהייתה בת מלך – ניתנה דווקא לדוד המלך. מעכה ילדה לדוד את תמר ואת אבשלום. אבשלום ידע שמלכות אביו לא תינתן לו, ואחרי שחיסל את אמנון, בכור דוד, הכריז על מרד כנגד מלכות דוד. מרד אבשלום הסתיים במלחמת אחים קשה שבסופה נהרג אבשלום, וגופתו נסקלה ב'גַל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד', כמו סופו של הבן הסורר והמורה.

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.