"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ "

ספר תהילים כולל מזמורים רבים שנכתבו בידי אנשים שונים.

ברוב המזמורים מופיע שם הכותב בראשם (מזמור לדוד, תפילה למשה, מזמור לאסף…).

הגמרא  מונה עשרה אנשים שהיו שותפים לכתיבת ספר תהילים (מלבד דוד המלך), וביניהם נמנה גם אברהם אבינו. בספר תהילים אין מזמור הפותח ב"מזמור לאברהם", אבל הגמרא מציינת שאת המזמור שפותח ב"מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" כתב אברהם אבינו.

איתן והימן

אברהם אבינו הוא לא היחיד שנקרא "איתן האזרחי".

בספר דברי הימים מופיעים יחד השמות איתן והימן בין הלויים המשוררים בימי דוד המלך.

גם בספר תהילים מופיעים איתן והימן בשני מזמורים סמוכים, ולפי זה אפשר להניח שאת שני המזמורים האלו כתבו אותם המשוררים. הסבר זה מתיישב היטב עם תוכן המזמור, שעוסק בשבח לדוד המלך ולברית שכרת עמו ה'.

ברשימת צאצאי שבט יהודה, נמנו בני זרח בן יהודה :

"וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע".

רשימה כמעט זהה מופיע בתיאור חכמת שלמה המלך :

"וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל".

רש"י כותב שם שבני זרח היו ידועים כחכמים גדולים, ונקראו "בני מחול" משום שהיו כותבים שירים שהיו נאמרים במחולות. לדבריו, איתן והימן בני זרח הם אלו שכתבו את שני המזמורים הסמוכים בתהילים.

איתן והימן נקראו בתואר 'אזרחי' על שם משפחתם – משפחת זרח (איתן הַזַּרְחִי, בתוספת האות 'א').

אזרח ממזרח

נחזור לאברהם אבינו. מדוע נקרא אברהם בשם "איתן האזרחי"? בדברי חז"ל נקראים האבות בכינוי "איתנים". במסכת ראש השנה כתוב שחודש תשרי מכונה "ירח האיתנים" מפני שבו נולדו אברהם ויעקב – איתני עולם .

השם "האזרחי" לפי דברי חז"ל ניתן לאברהם על שם מוצאו, מארץ המזרח. את זה לומדת הגמרא מפסוק בספר ישעיהו: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח…" שלפי רוב המפרשים עוסק באברהם אבינו. בזכות פסוק זה, נבחרה אותה הנבואה להיקרא בהפטרת פרשת לך-לך, שבה קוראים אנחנו על זריחתו של אברהם.

גר ואזרח

מלבד ההסבר של חז"ל לכינוי של אברהם, אפשר לדרוש טעם נוסף לכינויו:

בתורה, "אזרח" הוא ההיפך מ"גר". אזרח הוא כינוי לתושב ותיק, אדם שהוא חלק מעם ישראל מדורי דורות. גר לעומתו הוא אדם שהצטרף לעם ישראל בשלב מאוחר. ברוב המקרים הגר הוא אדם בודד שחי ללא משפחה וללא נחלה בארץ זרה. אונקלוס מתרגם את המילה 'אזרח' – 'יציבא', מלשון יציבות וקביעות.

אברהם אבינו היה הגֵּר הראשון. אפילו העיד אברהם על עצמו ואמר "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי".

אבל שלא כשאר הגרים, אברהם אבינו לא הצטרף לעם קיים, אלא הניח את היסודות לעם חדש. אברהם הוא הגר שראוי להיקרא 'אזרח' – יציב.

כאשר חז"ל כינו את אברהם "איתן האזרחי", האם תיארו בכך את היסודות האיתנים והיציבים שעליהם עומד עם ישראל.

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,
וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"

לאחר חטא האדם, נגזר עליו לאכול את פרי האדמה בעיצבון ובזעת אפיו עד יום מותו. עוד נגזר עליו שאדמתו תצמיח לו קוצים ודרדרים.

צמיחה פראית של קוצים מופיעה בתנ"ך משלוש סיבות:

• נטישת מקום יישוב
• עצלות
• עונש לבעל האדמה

הקוצים נקראו בתנ"ך בשמות רבים: אטד, באשה, ברקן, גַלגל, דרדר, חֵדֶק, חוחַ, חרוּל, נעצוץ, סילון, סירים, סרפד, סָרָבִים, עקרבים, ערער, צנינים, קוץ, קימושׂ, שִׂכּים, שמיר ושַיִת.

נטישה

קוצים גדלים בדרך כלל במקומות עזובים.

הושע דיבר על חורבן ממלכת ישראל ואמר: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם", כביטוי לשיממון.

ישעיה התנבא על חורבן אֱדום ואמר: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ".

עצלות

קוצים גדלים גם עקב הזנחה ועצלות. בספר משלי נאמר:

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי,
וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים,
כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים,
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"

כלומר: כרם מוזנח מצמיח קוצים במקום ענבים.

ירמיהו הפציר באנשי ירושלים: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים", כלומר: חִרשו את השדה היטב, ורק אז תוכלו לזרוע אותה. גם כאן הקוצים נשארים באדמה בגלל העצלות של בעל השדה. פירוש המשל הוא, שיש קודם להסיר את המעשים הרעים ואת התועבות, ורק אז לעשות טוב. וכמו שכתב שם רש"י: "אל תהי צעקתכם לפנַי מתוך הרֶשע, כי אם מתוך תשובה".

גם משה וגם יהושע הזהירו את בני ישראל שאם לא יורישו את גויי הארץ, יישארו הגויים כקוצים בעיניהם.

משה אמר: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם, וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם"

יהושע אמר: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם, וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם".

גם במקרה זה, הקוצים הם תוצאה של עצלות ושל רפיון.

עונש

הקוצים שהוזכרו בקללת האדם צומחים כעונש. האדם עובד את אדמתו בזעת אפיו, והיא לא מחזירה לו כגמולו ומצמיחה לו קוצים.

איוב חתם את נאומיו הרבים בשבועה על יושר דרכיו. הוא קילל את עצמו ואמר שאם נהג שלא כשורה – אדמתו תצמיח צמחים רעים:

"אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן.
אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה"

ירמיהו אמר: " זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ".

ייתכן שהמון העם נטו לחשוב שזרעי החיטה בעצמם צומחים וגדלים כקוצים, וכך משמע גם מדברי כמה מהפרשנים (רש"י: "כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר").

זיהוי הקוץ והדרדר

אונקלוס תרגם את 'קוץ ודרדר': "כּוּבִּין וְאָטְדִין". כך תרגם גם יונתן בספר הושע. 'כובין' זהו התרגום הרגיל ל'קוצים', ו'אטדין' הוא האטד, הצמח חסר התועלת שביקש למלוך על העצים במשל יותם.

רש"י כתב שהקוץ והדרדר הם צמחים שראויים למאכל לאחר תיקון.

חז"ל זיהו אותם עם "עַכָּבִית וְקִנְרָס", שני ירקות קוצניים שיש טורח רב בהכנתם. יש אומרים שקוץ הוא עכבית ודרדר הוא קנרס, ויש מחליפים. את הפסוק בירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" תרגם יונתן: "וִיהֵי כְּעַכּוֹבִיתָא בְּמֵישְׁרָא". מהדמיון בצליל המילים 'ערער' ו'דרדר', נוכל אולי להכריע שהדרדר הוא העכבית.

ככל הנראה, שני צמחים אלו הם מינים שונים של הירק המוכר לנו כ'ארטישוק', וכפי שתיאר אותו הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועליו קוצים רבים, קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח, ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד".