בני אהרן ובני עלי

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

  • הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
  • נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
  • לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

  • חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
  • עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
  • לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

  • וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
  • וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
  • כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
  • וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

מודעות פרסומת

כל הנוגע יקדש

"כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה…
כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם – יִקְדָּשׁ"

על קרבן המנחה נאמר שכל  הנוגע בו יקדש.

פסוקים דומים נאמרו גם על כלי המשכן (בייחוד על מזבח הנחושת), ועל בשר קרבן החטאת.

אנחנו יודעים שטומאה עוברת בנגיעה, אבל האם גם קדושה עוברת בנגיעה?

הרשב"ם פירש בכל המקומות שהכוונה היא לחובת ההתקדשות לפני שנוגעים בקרבנות או בכלי המשכן. מי שחפץ לגעת בהם – יקדש את עצמו ויטהר, ואז ייגע.

פירוש חז"ל ורש"י בעקבותיהם אינו כן.

על הנגיעה במזבח אמרו: "הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ", כלומר: כל דבר שראוי להקרבה – מתקדש ברגע שעלה על המזבח, ולא יֵרֵד עוד, אלא יישרף שם.

דין דומה קיים גם בכלי המקדש, שהם מקדשים את מה שנתנו בתוכם.

את הנגיעה במנחה ובבשר החטאת הסבירו חז"ל כחלק מדיני תערובות:

"'כָּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ…' יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא בָּלְעָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בִּבְשָׂרָהּ', עַד שֶׁיִּבָּלַע בַּבָּשָׂר.
'יִקְדָּשׁ' לִהְיוֹת כָּמוֹהָ. שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא, תִּפָּסֵל.
וְאִם כְּשֵׁרָה הִיא, תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ".

כלומר: אם אוכל כלשהו נוגע בבשר החטאת או במנחה ובולע מהם, יש להטיל על התערובת את דיני החטאת והמנחה. אם הם היו פסולים – התערובת כולה נפסלת, ואם כשרים – יש לאכול את התערובת בקדושה.

בכל מקרה, ברור לכולם שהמנחה והחטאת לא מעבירות את קדושתן הלאה בנגיעה בלבד.

האבן עזרא לעומת זאת פירש את הפסוקים כפשוטם. לדבריו, כל אוכל שנוגע בסולת המנחה או בבשר החטאת – נהיה קדוש גם הוא.

החידון של חגי הנביא

בימי שיבת ציון, ביום כ"ד בכסלו, חגגו בירושלים את ייסוד בית המקדש השני. את המזבח בנו כמה שנים קודם לכן ואף העלו עליו קרבנות, אבל ללא בית מקדש.

באותו היום, ניגש חגי הנביא אל הכהנים ושאל אותם שתי שאלות בדיני טהרת הקרבנות:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת,
שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר:
הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ,
וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם, וְאֶל הַנָּזִיד, וְאֶל הַיַּיִן,
וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל, הֲיִקְדָּשׁ?
וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: לֹא.
וַיֹּאמֶר חַגַּי: אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה, הֲיִטְמָא?
וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: יִטְמָא".

השאלה הראשונה עוסקת באדם שצורר בבגדו בשר קודש, ונוגע דרך הבגד באוכל אחר. האם הבשר מקדש את האוכל?

השאלה השנייה עוסקת בהעברת טומאה למאכלים.

הכהנים ענו לחגי שהקדושה לא עוברת אל האוכל דרך הבגד החוצץ, ואילו הטומאה כן עוברת. המסר מהנבואה היה שכוח הטומאה רב יותר מכוח הקדושה, ולכן יש להיזהר ולהרחיק אנשים טמאים מעבודת המקדש.

חכמינו פירשו את ה'חידון' הזה בצורה שונה. לדבריהם, 'בשר הקודש' זהו בשר טמא בטומאת שֶׁרֶץ (טומאה קלה).  פירוש השאלה 'הֲיִקְדָּשׁ' הוא: האם יטמא? השורש קד"ש נדרש כאן במשמעות של פסילה וטומאה, כפי שמקובל לפרש את הפסוק בדיני כלאיים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ  כִּלְאָיִם,  פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע".

לפי דברי חז"ל, חגי בחן את הכהנים בהלכות סבוכות של פסילת קדשים, ורצה ללמד אותם שהרביעי בקודש – פסול (הבשר הטמא נגע בלחם, והלחם בנזיד, והנזיד ביין והיין בשמן), ונחלקו שני אמוראים, רב ושמואל, אם תשובות הכהנים היו נכונות או לא.

האבן עזרא הקשה על פירוש זה ואמר שלא ייתכן ששתי השאלות עוסקות בטומאת קדשים ומשתמשות בשתי מילים שונות, שהרי בראשונה כתוב "יִקְדָּשׁ" ובשנייה כתוב "יִטְמָא". לדבריו, אין כל ראיה לשימוש בשורש קד"ש לענייני טומאה, והשאלה הראשונה עסקה בהעברת קדושה לאוכל.