בברכת המזון נוהגים להוסיף בחג הסוכות: 'הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן'.

ברכה זו חוברה על פי דברי רבי יוחנן בגמרא (בבא בתרא דף ע"ה ע"א): 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לוויתן'.

המקור לשימוש בעור הלוויתן לבניית סוכה הוא בשלהי ספר איוב. ה' הוכיח את איוב על קטנוּת האדם אל מול גודל האלהים. בתוכחה האחרונה, במשך 34 פסוקים מתואר הלוויתן וכיצד ה' שולט בו.

שואל ה' את איוב: 'תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה, וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ?'.

בהמשך התוכחה נאמר: 'הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת (שי"ן שמאלית) עוֹרוֹ, וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ?'.

הפירוש הפשוט לפסוק זה הוא: האם אתה יכול להילחם בלוויתן? האם תוכל לנעוץ סוכות בעורו? האם תוכל לפגוע בראשו בצלצל?

פירוש המילה 'שׂוכות' הוא יתדות או מסמרים, כמו בפסוק 'לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם'. 'שׂיכים' זו צורת הרבים של המילה 'סיכה'. בספר משלי נאמר: 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ', נהוג להסביר ש'שכין' היא הסכין המוכרת לנו, אבל גם כאן הכוונה ל'סיכה' בלשון רבים, כמו 'שיכים'.

צלצל דגים זהו כידון מחודד שהדייגים משליכים כדי לפצוע את הדג ולתפוס אותו.

התרגום לאיוב מפרש את הפסוק לפי דרשת חז"ל: 'אֶפְשָׁר דִּתְמַלֵּא בִּמְטַלֶּלְתָּא מַשְׁכֵיהּ, וּבִגְנוּנָא דְּנוּנָיָא רֵישֵׁהּ?'. 'מטללתא' היא סוכה בארמית, ו'גנונא' זו שמשייה. ה'גנוּנה' מופיעה במשנה במסכת כלים (פרק ט"ז), והרמב"ם מפרש שם: 'הסככה שעושה הפועל על ראשו בזמן שעובד בשמש'. לדברי הרמב"ם היא נקראת כך מפני שהיא מגינה על הראש מהשמש.

ההסבר  של חז"ל יכול להתיישב עם פשט הפסוק, אם נסביר שהמילה 'צלצל' היא מלשון צל, ואז שתי צלעות הפסוק עוסקות בכיסוי והגנה: סוכה וצל. גם הנביא ישעיהו אומר: 'וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל'.

הלוויתן מתואר כחיה הגדולה ביותר והחזקה ביותר בעולם. שליטת ה' בלוויתן מתפרשת כשליטתו המוחלטת בכל כוחות הטבע. אפשר להסביר את דרשת חז"ל על הושבת הצדיקים בעור הלוויתן, שלעתיד לבוא יוכלו הצדיקים להשתמש בכל מה שיש בעולם לצרכיהם. בברכה שנתקנה בעקבות דרשה זו אנו מייחלים גם להימנות בין הצדיקים, וגם שכל כוחות הטבע ישמשו אותנו.

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

בשירת האזינו מתואר כיצד מעביר הנשר את גוזליו לקן אחר, בארבעה שלבים:

• הנשר מעיר את הקן וקורא לגוזליו ממרחק.
• מרחף מעל הגוזלים ונוחת בעדינות עליהם.
• אוחז בגוזלים.
• נושא אותם בכנפיו אל הקן החדש.

הנשר מתואר כאן כחיה אשר מתנהגת בעדינות עם צאצאיה ושומרת עליהם.

תיאור זה הוא משל ליציאת עם ישראל מארץ מצרים. גם יציאת מצרים הייתה מדורגת. בהתחלה בני ישראל 'התעוררו' ושמעו שהם עתידים להיגאל, אחר כך ראו את גילוי השכינה ואת המופתים במצרים, ורק אחר כך הוציאם ה' אל המדבר.

כאשר הגיעו בני ישראל אל מדבר סיני, נאמר להם: 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'.

נשר מקראי – מתוך ויקיפדיה

הנשר נוהג לבנות את קִנּוֹ בין הסלעים בהרים הגבוהים, כפי שאומר הנביא עובדיה: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ'.

בספר איוב מופיע תיאור נוסף של חיי הנשר:

'אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּוֹ.
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ.
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא'.

ממרומי ההרים הנשר חופר (מחפש) פגרים וחללים, ואפרוחיו גומעים את דם הבשר שהוא מביא להם.

אחרי שהנשר מזהה את האוכל, הוא דואה לעברו במהירות: 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ (שי"ן שמאלית) עֲלֵי אֹכֶל' (פסוק זה הוא המקור למילה 'טיסה').

דאיית הנשר מופיעה גם כמשל לניצחון במלחמה. בפסוקי הפורענות בפרשת כי-תבוא נאמר: 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', ובנבואת ירמיהו נאמר: 'הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב'. במגילת איכה מקונן ירמיהו: 'קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ'.

כנפיו של הנשר מכוסות בנוצות רבות ומרשימות, כפי שמתאר יחזקאל: 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה'. ישעיה הנביא אומר: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים'.

בספר דניאל, מסופר על נבוכדנצר המלך שנטרפה דעתו, והוא עזב את מלכותו לתקופה ממושכת והיה חי בין חיות הארץ 'עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה' (עד ששערותיו האריכו כשערות הנשר).

שלא כמו הכנפיים, על ראשו של הנשר אין כלל נוצות. הנביא מיכה אומר: 'הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר'. ייתכן ששמו של הנשר הוא מלשון 'נשירה' על שם ראשו הקרֵחַ.

מבצע כנפי נשרים – מתוך ויקיפדיה

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

• "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
• משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
• אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
• "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

• שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
• המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
• ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

• "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
• "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.