"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.

---

 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

אחת הקללות מפרשת 'כי תבוא' היא קללת השחין. מכה זו הוזכרה פעמיים בין הקללות.

בפעם הראשונה נאמר:

"…בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, וּבַטְּחֹרִים, וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא".

מכת השחין באה על מצרים לאחר שמשה השליך השמימה מלוא חפניו פיח כבשן:

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה,
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

גם קללת השחין מופיעה מעט אחרי הפסוק:

"יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר".

בפעם השנייה נאמר על מכת השחין:

"…בִּשְׁחִין רָע,
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא,
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ"

השחין השני יתר על הראשון בכך שהוא במקומות גלויים, בעוד הראשון הוא נסתר (אפשר ללמוד זאת מסמיכותו למכת הטחורים). השחין "עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם" עשוי למנוע מלעמוד וללכת, כפי שנאמר בשחין מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין".

פסוק הדומה ל"מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ" מצאנו גם בדיני הצרעת בספר ויקרא: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו".

גם ישעיהו הנביא השתמש בביטוי דומה בפרק הראשון בספרו:

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם,
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה"

כוונתו היא: גם אם תוסיפו לחטוא, אין עוד מקום שלם בגופכם שיהיה אפשר להכות. זהו משל על השִפלות הנוראה שהגיעו אליה בני ישראל באותם ימים, עד כדי כך שלא יכול היה להיות גרוע יותר.

בתחילת ספר איוב, מסופר על הצרות הרבות שהביא השטן על איוב כדי לגרום לו לסור מאמונתו. בעוד איוב יושב ומתאבל על מות בניו, היכה אותו השטן במכת השחין:

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה',
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ,
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר"

נראה כאילו פסוקים אלו נכתבו כנגד השחין שמוזכר בתורה. הביטוי 'שְׁחִין רָע' נאמר בשניהם, ו'מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ' כפי שנאמר בתורה. החרס (חרשׂ) שלקח איוב כדי להתגרד דומה למכת החרס שהוזכרה עם השחין הראשון, ואיוב ישב בתוך האפר, בדומה לשחין מצרים שהתחיל מהשלכת האפר.

שחין בדברי חז"ל

בדברי חז"ל אנו רואים שהשחין הוא מחלת עור חשוכת מרפא, והאדם שחולה בה מורחק מהחברה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהרואה את מוכי השחין מברך "ברוך דיין האמת", ובמסכת כתובות הוזכר השחין כסיבה מוצדקת לאישה לדרוש גט מבעלה. בירושלמי נאמר גם שחולה השחין פטור מעלייה לרגל, מפני שאינו יכול לעלות יחד עם כולם.

 

רפואת השחין

בתנ"ך ובדברי חז"ל הוזכרו רפואות בדרך נס מהשחין.

חזקיה מלך יהודה חלה בשחין, וישעיה ציווה למרוח דבלת תאנים על השחין, וכך הוא נרפא.

במדרש (ויקרא רבה) מסופר על חולה שחין שירד לטבול בכינרת, ונרפא בזכות 'בארה של מרים' שהייתה שם. מעשה זה מזכיר את רפואת נעמן הארמי מהצרעת לאחר שטבל בירדן כדבר אלישע.

יחזקאל התנבא על הנחל היוצא מן המקדש וזורם אל ים המלח. על העצים שצומחים על שפת הנחל הוא אמר: "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". חז"ל אמרו במדרש: "וכל אדם שהוא חולה או מוכה שחין, רוחץ מן המים ומתרפא".

פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

• פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
• "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
• בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
• פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

• על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
• פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
• המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
• אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
• בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
• אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

"וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה…
וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".

 נס בתוך נס

מכת ברד מתוארת בתורה כמכה של ברד ואש.

האם הברד המוכר לנו, כדורי הקרח הקטנים אשר יורדים לעתים עם הגשם, זה הוא הברד אשר ירד על מצרים?

אפשר להבין מפסוקי התורה שהברד ירד יחד עם גשמים עזים: "וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד", "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

על השילוב של הקרח עם האש אמרו חז"ל שזה היה "נס בתוך נס", שהקרח לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הקרח.

הברד הכניע את ליבו של פרעה, משה התפלל, והברד נעצר. על עצירת הברד אמרו חכמינו שהברד שהיה באוויר, נשאר תלוי ולא הגיע לארץ:

"תלאן ברפיון. ואימתי ירדו? בימי יהושע על האמוריים…
והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג".

מקור המדרש הזה הוא בדברי ה' לאיוב:

"הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג, וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר, לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה".

בפסוקים אלו מתואר הברד כאילו הוא שמור במאגרים בשמים, והוא יורד מפעם לפעם בזמן מלחמה.

גם כאן הברד מופיע סמוך לשלג, ואפשר להבין שזהו הברד המוכר לנו, אבל אם נתבונן בשתי המלחמות האחרות שהוזכרו במדרש (מלחמת יהושע ומלחמת גוג ומגוג), נגלה שהכוונה היא לברד אחר לחלוטין.

אבני אלגביש

כאשר נלחם יהושע בחמשת מלכי האמורי, ה' השליך על המלכים הנסים אבנים מן השמים:

"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן,
וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ,
רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב".

הברד הזה נקרא כאן "אַבְנֵי הַבָּרָד".

מנין לנו שלא היו אלו אבני קרח? במסכת ברכות כתוב שמי שרואה אבנים אלו, צריך לתת שבח והודאה לה' ולברך 'ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה':

"הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון…
על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".

אם היו אלו אבני קרח – הן היו נמסות, ולא היה אפשר לברך ולהודות בראייתן.

הגמרא כינתה את האבנים האלו 'אבני אלגביש' על פי נבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג:

"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם,
וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ,
אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו".

'אבני אלגביש' נסמכו מצד אחד ל'גשם שוטף', אך מצד שני ל'אש וגפרית'. אפשר לפרש שנפילת אבנים אלו מלווה ברשפי אש, אפילו אם יורד גשם שוטף מסביב. גם בספר תהלים מוכר הברד בין האש והמים: "אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר".

הזכרנו את דברי חז"ל, שמכת הברד המשיכה במלחמת יהושע ועתידה להופיע שוב בימי גוג ומגוג, ואפשר להבין מכך שגם במצרים לא היה זה ברד של קרח, אלא 'אבני אלגביש', אבנים שנופלות מן השמים יחד עם רשפי אש.

הסבר טבעי

לאור כל האמור ייתכן להסביר את מכת הברד בדרך הטבע: במכה זו, נפלו במצרים סלעים שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (מטאוריטים). בכניסתם אל האוטמוספירה האבנים מתחממות ובוערות. נפילת מטאוריט גדול מלווה לפעמים בקולות רעם עזים ("וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד").

לפי הסבר זה, גם המדרש על אבני הברד שנותרו תלויות באוויר מתיישב עם הטבע, שכן האבנים ממשיכות לרחף בחלל ורק לעיתים נדירות חודרת לכדור הארץ אבן גדולה שיכולה להגיע עד לאדמה.

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

• "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
• משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
• אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
• "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

• שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
• המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
• ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

• "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
• "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.

"וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין".

במעמד הסנה התבקש משה להשליך את מטהו ארצה ולהפכו לנחש. משה חזר על מופת הנחש גם לעיני בני ישראל, אבל לפני פרעה הפך המטה לתנין ולא לנחש. מיד לאחר מופת התנין התחילו עשר המכות, כאשר המכות הראשונות באו גם הן בעזרת שימוש במטהו של אהרן דווקא.

איזו מין חיה זו תנין? האם הוא התנין המוכר לנו כיום (קרוקודיל)? אולי הוא חיה שאינה מוכרת לנו? או שמא הוא אחד משמות הנחש?

אם נעבור על כמה מהופעות התנין בתנ"ך, נראה שיש שלוש חיות שונות הנקראות בשם זה.

מלך היאור
הנביא יחזקאל המשיל את פרעה לתנין יאור גדול: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אין ספק שהתנין הוא מלך היאור. הוא ענק, חזק, זריז וקטלני. התנין שוהה זמן רב מתחת למים כאשר רק קצה חטמו בחוץ, וכאשר מתקרב טרף כלשהו, מזנק בבת אחת וטורף אותו. חכמינו קבעו את נבואת יחזקאל הזו להפטרת פרשת וארא.

היאור הוא מקור החיים של מצרים, ופרעה מתפאר בשליטתו המוחלטת במצרים בכך שמחשיב את עצמו לתנין, מלך היאור.

מטה אהרן הפך דווקא לתנין ובלע את מטות החרטומים, כדי לאיים על פרעה לקראת המכות שעתיד לקבל היאור, מקור עוזו וגאוותו, ולכן נסמך מופת התנין למכת דם ולמכת צפרדע שבהן לקה היאור במטהו של אהרן.

התנינים הגדולים
התנין הוא החיה הראשונה שמוזכרת בתורה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". מדרשים רבים נאמרו על פסוק זה, ורובם מסבירים שהכוונה ליצורי ענק אימתניים. תרגום יונתן על התורה מפרש שהתנינים הגדולים הם: לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. במקומות נוספים בתנ"ך מוזכר התנין כחיה גדולה החיה במעמקי הים, והבורא בעצמו נלחם בה, או שומר עליה שלא תחריב את העולם.

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". פסוק זה משירו של אסף בספר תהילים, הוא המקור למדרשים המייעדים את הלווייתן למאכל לצדיקים לעתיד לבוא.

ישעיהו מתאר מלחמה עתידית כנגד הלווייתן והתנין: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

בתלונתו של איוב נאמר: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?". לפי התיאור של איוב, התנין כלוא בתוך הים הגדול ומוקף בהררי חול, ומשום כך לא יכול לצאת ולהרוס את העולם.

 נחש
"ששה שמות נקרא נחש: נחש, שרף, תנין, צפעוני, אפעה, עכשוב" (אבות דרבי נתן לט).

רש"י מסביר שתנין הוא נחש, והמופת שעשה אהרן לפני פרעה הוא המופת שעשה משה בסנה ולפני בני ישראל. אמנם האבן עזרא מייחס פירוש זה לשיטת הקָרָאים, אבל נראה שפירוש זה נסמך על פסוקים שבהם הוזכרו התנין והנחש יחד.

בשירת האזינו נאמר: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", והכוונה: היין שלהם אינו ראוי לשתייה, כמו חֶמֶת מלאה בארס נחשים. הפתן הוא נחש, והוא מופיע בהקבלה לתנין (לתנין היאור אין ארס בשיניו כמו לנחש).

בספר תהלים כתוב: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". שחל (אחד משמות האריה) מקביל לכפיר, ופתן מקביל לתנין.