"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

אחת הקללות מפרשת 'כי תבוא' היא קללת השחין. מכה זו הוזכרה פעמיים בין הקללות.

בפעם הראשונה נאמר:

"…בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, וּבַטְּחֹרִים, וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא".

מכת השחין באה על מצרים לאחר שמשה השליך השמימה מלוא חפניו פיח כבשן:

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה,
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

גם קללת השחין מופיעה מעט אחרי הפסוק:

"יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר".

בפעם השנייה נאמר על מכת השחין:

"…בִּשְׁחִין רָע,
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא,
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ"

השחין השני יתר על הראשון בכך שהוא במקומות גלויים, בעוד הראשון הוא נסתר (אפשר ללמוד זאת מסמיכותו למכת הטחורים). השחין "עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם" עשוי למנוע מלעמוד וללכת, כפי שנאמר בשחין מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין".

פסוק הדומה ל"מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ" מצאנו גם בדיני הצרעת בספר ויקרא: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו".

גם ישעיהו הנביא השתמש בביטוי דומה בפרק הראשון בספרו:

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם,
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה"

כוונתו היא: גם אם תוסיפו לחטוא, אין עוד מקום שלם בגופכם שיהיה אפשר להכות. זהו משל על השִפלות הנוראה שהגיעו אליה בני ישראל באותם ימים, עד כדי כך שלא יכול היה להיות גרוע יותר.

בתחילת ספר איוב, מסופר על הצרות הרבות שהביא השטן על איוב כדי לגרום לו לסור מאמונתו. בעוד איוב יושב ומתאבל על מות בניו, היכה אותו השטן במכת השחין:

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה',
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ,
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר"

נראה כאילו פסוקים אלו נכתבו כנגד השחין שמוזכר בתורה. הביטוי 'שְׁחִין רָע' נאמר בשניהם, ו'מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ' כפי שנאמר בתורה. החרס (חרשׂ) שלקח איוב כדי להתגרד דומה למכת החרס שהוזכרה עם השחין הראשון, ואיוב ישב בתוך האפר, בדומה לשחין מצרים שהתחיל מהשלכת האפר.

שחין בדברי חז"ל

בדברי חז"ל אנו רואים שהשחין הוא מחלת עור חשוכת מרפא, והאדם שחולה בה מורחק מהחברה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהרואה את מוכי השחין מברך "ברוך דיין האמת", ובמסכת כתובות הוזכר השחין כסיבה מוצדקת לאישה לדרוש גט מבעלה. בירושלמי נאמר גם שחולה השחין פטור מעלייה לרגל, מפני שאינו יכול לעלות יחד עם כולם.

 

רפואת השחין

בתנ"ך ובדברי חז"ל הוזכרו רפואות בדרך נס מהשחין.

חזקיה מלך יהודה חלה בשחין, וישעיה ציווה למרוח דבלת תאנים על השחין, וכך הוא נרפא.

במדרש (ויקרא רבה) מסופר על חולה שחין שירד לטבול בכינרת, ונרפא בזכות 'בארה של מרים' שהייתה שם. מעשה זה מזכיר את רפואת נעמן הארמי מהצרעת לאחר שטבל בירדן כדבר אלישע.

יחזקאל התנבא על הנחל היוצא מן המקדש וזורם אל ים המלח. על העצים שצומחים על שפת הנחל הוא אמר: "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". חז"ל אמרו במדרש: "וכל אדם שהוא חולה או מוכה שחין, רוחץ מן המים ומתרפא".

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה',
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

בכמה מקומות בתנ"ך מוצאים אנחנו אזכורים של ספרים עתיקים. בספרים אלו נשמרו דברי חכמה ופתגמים, שירי ניצחון, תיעוד היסטורי ועוד.

הספרים האלו לא נכללו בין כתבי הקודש, ולא נשמרו לדורות. מחלקם, נותרו לנו רק ציטוטים בודדים.

ספר מלחמות ה'

ספר שהוזכר רק פעם אחת, בפרשת חוקת. מסתבר שהיה זה ספר שנאספו בו סיפורי מלחמות הכוללות ניסים ונפלאות.

הפסוקים שצוטטו, עוסקים בכיבוש ארץ האמורי.

"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" רש"י הסביר שהפסוק מספר על הניסים שעשה ה' בים סוף (סופה), ובנחל ארנון. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה מופיע סיפור על אמוריים שהתחבאו בין ההרים משני צידי נחל ארנון, ובדרך נס 'נמעכו' בין ההרים (הסיפור מופיע גם בגמרא במסכת ברכות).

ייתכן שפסוקים נוספים מפרשת חוקת נלקחו גם כן מספר זה, כמו לדוגמה דברי 'המושלים': "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

בספר שמות, אחרי שניצח יהושע את עמלק, אמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לא נאמר בפירוש באיזה ספר לכתוב, אבל המילה 'בַּסֵּפֶר' מיודעת: בספר המוכר לנו. יש שפירשו שגם מלחמת עמלק נכתבה לזיכרון בספר מלחמות ה', ויש שאמרו ש'הספר' הזה הוא ספר התורה, ומשה קיים את הציווי וכתב זאת לזיכרון בספר דברים (בסוף פרשת כי תצא). ב'תרגום יונתן' נקרא הספר הזה: "סֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין", כלומר: ספר הזקנים מלפנים, ספר קדום אחר.

ספר הישר

שני מאורעות בתנ"ך תועדו בספר הישר: מלחמת יהושע בן נון בחמשת מלכי האמורי, וקינת דוד על מות שאול ויהונתן.

חז"ל ניסו לזהות ספר זה עם אחד הספרים המוכרים לנו:

"מאי ספר הישר?…
זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…
זה ספר משנה תורה…
זה ספר שופטים…"

כדי להסביר שספר הישר הוא אחד מהספרים האלו, מצאו חז"ל רמזים בספרים אלו למלחמת יהושע ולקינת דוד.

הרמב"ן הזכיר בפירושו למעשה דינה בשכם ספר בשם 'מלחמות בני יעקב'. זהו ספר שמתוארות בו מלחמות רבות שערכו יעקב ובניו בארץ לאחר כיבוש שכם. מלחמות אלו לא הוזכרו בתורה כי אם ברמז קל: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יש אומרים שספר זה הוא ספר הישר.

 

משלים עתיקים

משלי שלמה ושיריו

"וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".

מבין השירים והמשלים של שלמה, אנו מכירים את הספרים 'משלי' ו'שיר השירים', אבל מספר המשלים והשירים בספרים אלו רחוק מהמספרים שהוזכרו. גם אם נתייחס לכל פסוק כמשל או כשיר בפני עצמו, אז במשלי יש כ-900 משלים, ובשיר השירים יש כ-120 שירים.

אפשר לומר שמספרים אלו נאמרו בלשון גוזמה (בדומה לדברי הגמרא: "שלוש מאות מִשלות שועלים היו לו לרבי מאיר", "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה", ועוד).

אפשר לומר גם שמשלים ושירים רבים של שלמה לא עלו על הכתב והשתכחו לאורך השנים.

משל הקדמוני

דוד, בברחו מפני שאול המלך, כרת את כנף מעילו של שאול במערה וסירב להרגו. כאשר יצא שאול מהמערה והלך לדרכו, יצא אחריו דוד והראה לו מרחוק את כנף המעיל שבידו, וכך אמר לו:

"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע',
וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ ".

דוד ציטט פתגם ממשל הקדמוני, וכוונתו: תפקיד הרשעים לעשות רע, ולכן אני, הצדיק לא אפגע בך.

בני העם הקדמוני (או: בני קדם), נקראו על שם מושבם בארצות המזרח, והיו ידועים בחכמתם. על שלמה המלך נאמר שגדלה חכמתו 'מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם', וישעיהו לעג ליועצי פרעה אשר אבדה חכמתם, ואינם יכולים עוד לומר: "בֶּן חֲכָמִים אֲנִי, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם".

מדברי דוד לשאול לומדים אנו שפתגמי הקדמונים היו שגורים בפי העם, אבל כל מה שנשאר לנו מהם, זה הציטוט הבודד ההוא.

 

ספרים נוספים

ספרים נוספים נזכרו בתנ"ך ואיננו יודעים מאומה עליהם.

הספרים 'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל', ו'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה', אינם ספר 'דברי הימים' אשר נמצא בתנ"ך שלנו.

על שלמה המלך נאמר שיתר כל דבריו כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה".

על הנביאים אחיה השילוני, נתן, גד, שמעיה ועידו, נאמר שכתבו את נבואותיהם בספר, אבל הספר לא נשמר בידינו. אולי דברי הנביאים נתן וגד זהו 'ספר שמואל' הידוע לנו.

ירמיהו הנביא קונן על מות יאשיהו המלך, וכתב את קינותיו בַספר: " וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ… וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". אין זה ספר 'איכה', אלא ספר אחר שאבד.

"וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה…
וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".

 נס בתוך נס

מכת ברד מתוארת בתורה כמכה של ברד ואש.

האם הברד המוכר לנו, כדורי הקרח הקטנים אשר יורדים לעתים עם הגשם, זה הוא הברד אשר ירד על מצרים?

אפשר להבין מפסוקי התורה שהברד ירד יחד עם גשמים עזים: "וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד", "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

על השילוב של הקרח עם האש אמרו חז"ל שזה היה "נס בתוך נס", שהקרח לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הקרח.

הברד הכניע את ליבו של פרעה, משה התפלל, והברד נעצר. על עצירת הברד אמרו חכמינו שהברד שהיה באוויר, נשאר תלוי ולא הגיע לארץ:

"תלאן ברפיון. ואימתי ירדו? בימי יהושע על האמוריים…
והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג".

מקור המדרש הזה הוא בדברי ה' לאיוב:

"הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג, וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר, לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה".

בפסוקים אלו מתואר הברד כאילו הוא שמור במאגרים בשמים, והוא יורד מפעם לפעם בזמן מלחמה.

גם כאן הברד מופיע סמוך לשלג, ואפשר להבין שזהו הברד המוכר לנו, אבל אם נתבונן בשתי המלחמות האחרות שהוזכרו במדרש (מלחמת יהושע ומלחמת גוג ומגוג), נגלה שהכוונה היא לברד אחר לחלוטין.

אבני אלגביש

כאשר נלחם יהושע בחמשת מלכי האמורי, ה' השליך על המלכים הנסים אבנים מן השמים:

"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן,
וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ,
רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב".

הברד הזה נקרא כאן "אַבְנֵי הַבָּרָד".

מנין לנו שלא היו אלו אבני קרח? במסכת ברכות כתוב שמי שרואה אבנים אלו, צריך לתת שבח והודאה לה' ולברך 'ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה':

"הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון…
על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".

אם היו אלו אבני קרח – הן היו נמסות, ולא היה אפשר לברך ולהודות בראייתן.

הגמרא כינתה את האבנים האלו 'אבני אלגביש' על פי נבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג:

"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם,
וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ,
אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו".

'אבני אלגביש' נסמכו מצד אחד ל'גשם שוטף', אך מצד שני ל'אש וגפרית'. אפשר לפרש שנפילת אבנים אלו מלווה ברשפי אש, אפילו אם יורד גשם שוטף מסביב. גם בספר תהלים מוכר הברד בין האש והמים: "אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר".

הזכרנו את דברי חז"ל, שמכת הברד המשיכה במלחמת יהושע ועתידה להופיע שוב בימי גוג ומגוג, ואפשר להבין מכך שגם במצרים לא היה זה ברד של קרח, אלא 'אבני אלגביש', אבנים שנופלות מן השמים יחד עם רשפי אש.

הסבר טבעי

לאור כל האמור ייתכן להסביר את מכת הברד בדרך הטבע: במכה זו, נפלו במצרים סלעים שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (מטאוריטים). בכניסתם אל האוטמוספירה האבנים מתחממות ובוערות. נפילת מטאוריט גדול מלווה לפעמים בקולות רעם עזים ("וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד").

לפי הסבר זה, גם המדרש על אבני הברד שנותרו תלויות באוויר מתיישב עם הטבע, שכן האבנים ממשיכות לרחף בחלל ורק לעיתים נדירות חודרת לכדור הארץ אבן גדולה שיכולה להגיע עד לאדמה.

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר
עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת
יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר,
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

בחלומו של פרעה, הפרות רעו באחו על שפת היאור.

יש שני פירושים למילה 'אחו':

1. שם של צמח מים מסוים.
2. מקום צמחייה סבוכה.

אגם

רש"י כותב שהאחו הוא 'אגם'. הוא מבסס את פירושו על הפעם הנוספת שבה מופיע אחו בתנ"ך, בספר איוב:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?
יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?".

בפסוק זה האחו מקביל ל'גומא', הצמח אשר גדל בעיקר על שפת היאור. מפסוק זה נראה דווקא שהאחו הוא מין צמח.

גם את המילה 'סוּף' בפסוק "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" פירש רש"י: 'באגם'. את פירושו הוא סמך על הפסוק בישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ".

במקרה זה אי אפשר לומר שהתיבה הונחה בתוך המים, מפני שכתוב בפירוש: "עַל שְׂפַת הַיְאֹר".

כעת כבר אפשר לומר בבטחה שהאגם שאמר רש"י אינו מקווה מים, אלא מקום צמחייה.

צמח הגומא נקרא בספר ישעיהו בשם "אַגְמוֹן" (החלפת אותיות השורש), ומסתבר שיש קשר בין הגומא לאגם.

במסכת שבת מסופר שחכמי נהרדעא לעגו לרב נחמן בר גוריא ואמרו לו: "רבך קטיל קני באגמא הוה?" כלומר: האם רבך היה חותך קנים באגם? האם הוא עסק במלאכה פשוטה זו ולא טרח ללמד אותך מאומה? אפשר להבין מדבריהם שהאגם הוא מקום צמיחת הקנים.

האגם מופיע כמה פעמים בתנ"ך גם כמקור מים:

• "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ
  עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם"
• "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם"
• "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם".

אבל אפשר להסביר שהאגם הוא מקור מים דווקא אם יש צמחייה רבה סמוכה לו.

בנבואה על חורבן בבל אמר ירמיהו הנביא: "וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

כוונתו היא שאויבי בבל לא מאפשרים לאיש לברוח. הם חסמו את מעברות המים – מקומות שאפשר לחצות את הנחל ברגל, ושרפו את האגמים – הצמחייה הסבוכה על שפת הנחל, כך שאי אפשר להסתתר שם מפניהם. מכאן ברור שהאגם הוא לא מקור המים, שכן אי אפשר לשרוף מים, אלא דווקא הצמחייה שסביבו.

נחזור לפירוש רש"י: גם ה'אחו' וגם ה'סוּף' הם אגמים, כלומר: מקומות צמחייה על שפת היאור.

אח

אנחנו קוראים לתנור עם אש גלויה 'אח'. את האח אפשר למצוא בתנ"ך רק בסיפור אחד בספר ירמיהו. היה זה בחודש כסלו, בימי יהויקים מלך יהודה.

"וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי
וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".

אחד מעבדי יהויקים קרא לפניו נבואות מתוך מגילה שכתב ירמיהו הנביא, והמלך ברוב זעמו, קרע את המגילה והשליך אותה אל האש הבוערת באח.

נחלקו האמוראים בגמרא מה פירוש המילה 'אח'. יש אומרים ש'אח' זה ענפי ערבה ('אחוונא' בארמית), ויש אומרים ש'אח' אלו עצים שבוערים יחד, באחווה.

את שני הפירושים האלו אפשר לומר גם על האחו בחלומו של פרעה: או שהפרות רעו בין עצי הערבה אשר צומחת על שפת היאור, או שהאחו זה מלשון 'אחווה', סבך של צמחי נחל שגדלים יחד, בערבוביה.

עוד אפשר לומר, שהמילה 'אחו' רומזת על האחווה בין בני האדם כאשר יש שפע בעולם. בתקופות רעב לעומת זאת, 'איש את רעהו חיים בלעו', כמו הפרות הדקות אשר בלעו את חברותיהן.

על ימי הרעב אמר ירמיהו הנביא:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ,
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ".

על ימי השבע אמר זכריה הנביא:

"תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ
אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

• "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
• משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
• אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
• "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

• שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
• המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
• ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

• "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
• "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.

בשבת שירה, קוראים בתורה את שירת הים ומפטירים בשירת דבורה.

קיים דמיון בולט בין סיפור קריעת ים סוף לבין הסיפור שקדם לשירת דבורה: מפלת סיסרא וצבאו בנחל קישון.

מרכבות וסוסים:  600 מרכבות לפרעה, ו-900 מרכבות לסיסרא.
שטף מים פתאומי: בקריעת הים נאמר: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", ובשירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם".

גם דמיונות לשון רבים בולטים בין השירות:

"וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" כנגד "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא".
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" כנגד "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל".
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" כנגד "הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ".
"לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" כנגד "וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

לפי דברי חז"ל, כוונת הפסוק "לא נשאר בהם עד אחד" היא שפרעה בעצמו נשאר בחיים. גם סיסרא נשאר בחיים כאשר מכל צבאו "לא נשאר עד אחד".

הדמיון הבולט ביותר הוא כמובן השירה לאחר הנס. את שתי השירות מובילה אישה: מרים ודבורה.

בתנ"ך יש שירות רבות. כמעט כל השירות נכתבות לאחר מפלה ניסית של שונאי ישראל, ולכל השירות יש עימוד מיוחד שבולט מאוד גם בדפדוף מהיר. לדוגמה: רשימת מלכי כנען שהיכה יהושע בן נון, שמותיהם של עשרת בני המן שנהרגו ושירת דוד על הצלתו מכף אויביו.

שירת הים ושירת דבורה הן השירות היחידות בתנ"ך אשר נכתבות בעימוד של "אריח על גבי לבינה".
לבינה היא אבן בניין מלאכותית העשויה מבוץ שנדחף לתוך מסגרת עץ שנקראת מַלְבֵּן (זה מקור השם של הצורה מלבן). האריח הוא חצי לבינה, ואורכו שווה לרוחבו.
פסוקי השירה נכתבים כמו חומה: מעל ומתחת לכל קטע כתוב יש רווח, והשורות מתחילות ומסתיימות בקטעים קצרים וארוכים לסירוגין. צורת כתיבה כזו מעידה על איתנות ותוקף.

יתר השירות נכתבות בעימוד של "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", כלומר: בשני טורים, עם רווח גדול ביניהם.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) אומרת שיש לכתוב את עשרת בני המן בשני טורים, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם. אריחים העומדים זה על גב זה – אינם יציבים, וזה מרמז על נפילת המן ובניו. גם מלכי כנען נכתבים בצורה כזו לאחר מפלתם.

שירת האזינו נכתבת גם היא בשני טורים מפני שמטרתה היא לזעזע את עם ישראל ולהכניס פחד בליבם, ולא כדי לזרוע בהם תחושת עוצמה וביטחון.

שירת דוד (שמואל ב' כ"ב) נקבעה להפטרת שביעי של פסח, אשר גם אז קוראים את שירת הים.  בתנ"ך קורן מופיעה שירת דוד בעימוד "אריח על גבי לבינה", כמו שירת הים ושירת דבורה, אך בדפוסים המדויקים על פי כתר ארם צובה (תנ"ך ברויאר) מופיעה שירת דוד כמו שירת האזינו.

 

מוקדש לאשת בריתי, שירה, לכבוד יום הולדתה.

"וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין".

במעמד הסנה התבקש משה להשליך את מטהו ארצה ולהפכו לנחש. משה חזר על מופת הנחש גם לעיני בני ישראל, אבל לפני פרעה הפך המטה לתנין ולא לנחש. מיד לאחר מופת התנין התחילו עשר המכות, כאשר המכות הראשונות באו גם הן בעזרת שימוש במטהו של אהרן דווקא.

איזו מין חיה זו תנין? האם הוא התנין המוכר לנו כיום (קרוקודיל)? אולי הוא חיה שאינה מוכרת לנו? או שמא הוא אחד משמות הנחש?

אם נעבור על כמה מהופעות התנין בתנ"ך, נראה שיש שלוש חיות שונות הנקראות בשם זה.

מלך היאור
הנביא יחזקאל המשיל את פרעה לתנין יאור גדול: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אין ספק שהתנין הוא מלך היאור. הוא ענק, חזק, זריז וקטלני. התנין שוהה זמן רב מתחת למים כאשר רק קצה חטמו בחוץ, וכאשר מתקרב טרף כלשהו, מזנק בבת אחת וטורף אותו. חכמינו קבעו את נבואת יחזקאל הזו להפטרת פרשת וארא.

היאור הוא מקור החיים של מצרים, ופרעה מתפאר בשליטתו המוחלטת במצרים בכך שמחשיב את עצמו לתנין, מלך היאור.

מטה אהרן הפך דווקא לתנין ובלע את מטות החרטומים, כדי לאיים על פרעה לקראת המכות שעתיד לקבל היאור, מקור עוזו וגאוותו, ולכן נסמך מופת התנין למכת דם ולמכת צפרדע שבהן לקה היאור במטהו של אהרן.

התנינים הגדולים
התנין הוא החיה הראשונה שמוזכרת בתורה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". מדרשים רבים נאמרו על פסוק זה, ורובם מסבירים שהכוונה ליצורי ענק אימתניים. תרגום יונתן על התורה מפרש שהתנינים הגדולים הם: לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. במקומות נוספים בתנ"ך מוזכר התנין כחיה גדולה החיה במעמקי הים, והבורא בעצמו נלחם בה, או שומר עליה שלא תחריב את העולם.

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". פסוק זה משירו של אסף בספר תהילים, הוא המקור למדרשים המייעדים את הלווייתן למאכל לצדיקים לעתיד לבוא.

ישעיהו מתאר מלחמה עתידית כנגד הלווייתן והתנין: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

בתלונתו של איוב נאמר: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?". לפי התיאור של איוב, התנין כלוא בתוך הים הגדול ומוקף בהררי חול, ומשום כך לא יכול לצאת ולהרוס את העולם.

 נחש
"ששה שמות נקרא נחש: נחש, שרף, תנין, צפעוני, אפעה, עכשוב" (אבות דרבי נתן לט).

רש"י מסביר שתנין הוא נחש, והמופת שעשה אהרן לפני פרעה הוא המופת שעשה משה בסנה ולפני בני ישראל. אמנם האבן עזרא מייחס פירוש זה לשיטת הקָרָאים, אבל נראה שפירוש זה נסמך על פסוקים שבהם הוזכרו התנין והנחש יחד.

בשירת האזינו נאמר: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", והכוונה: היין שלהם אינו ראוי לשתייה, כמו חֶמֶת מלאה בארס נחשים. הפתן הוא נחש, והוא מופיע בהקבלה לתנין (לתנין היאור אין ארס בשיניו כמו לנחש).

בספר תהלים כתוב: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". שחל (אחד משמות האריה) מקביל לכפיר, ופתן מקביל לתנין.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".