"וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמו"

בפסוק האחרון של פרשת מטות, מסופר על אדם בשם נֹבח שכבש את העיר קנָת, וקרא לה בשמו, נובח.

מילים שמשויכות לנקבה, תסתיימנה בדרך כלל באות ה' עם מפיק (כמו דגש) במקום המילה 'שלה' או 'אותה' שהיה ראוי לכתוב. המילה 'לָהּ' מופיעה בתנ"ך תמיד עם מפיק בסופה, חוץ משלוש פעמים:

1. "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב מב).
2. "לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (זכריה ה יא).
3. "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב יד).

רש"י מביא הסבר בשם רבי משה הדרשן לחסרון המפיק, ואומר ששם העיר נובח לא התקיים, ולכן נכתבה המילה 'לה' ברפיון. העיר נובח מוזכרת עוד פעם אחת בספר שופטים, שם מסופר שגדעון רדף  אחרי מלכי מדין 'מִקֶּדֶם לְנֹבַח', אבל ככל הנראה הכוונה לעיר אחרת. רש"י תמה על רבי משה הדרשן כיצד יפרש את המילים האחרות חסרות המפיק.

אנסה לתת הסבר לשוני לתופעה, על בסיס מילים נוספות חסרות מפיק.

אפשר לראות שאחרי המילה 'לָה' בשלושת הפסוקים, מופיעה מילה במלעיל (הקריאה הנכונה של השם 'בועז' היא במלעיל). אם ננסה להדגיש את ה-ה', יקשה עלינו לבטא את המלעיל ברצף הקריאה.

כדי להקל עוד יותר על הקריאה, נשמט גם הדגש הקל מהאות 'ב' במילה שאחרי (בַיִת, בֹעַז), אף על פי שמילים שסמוכות ל'לָהּ', לא מאבדות לעולם את הדגש הקל  (לדוגמה: 'וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב').

יש עוד מילים רבות אחרות (מלבד 'לה') שנשמט מהן המפיק. לדוגמה: "עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במדבר טו לא) וכן "חֶלְאָתָה בָהּ" (יחזקאל כד ו), גם כאן נסמכה המילה למלעיל הפותח באות ב', ונשמטו גם המפיק וגם הדגש הקל.

עוד מקרים של סמיכות למלעיל: "וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" (ויקרא יג ד), "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א יא).

במקרים נדירים, נשמט המפיק גם ללא מילה במלעיל אחריו, ובכל זאת נעלם הדגש הקל: לדוגמה: "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" (שמות ב ג), או: "בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה" (במדבר טו כח).

מקרים נוספים שבהם נשמט המפיק, זה כאשר המילה נסמכת לאות גרונית, שאז הדגשת המפיק מקשה על קריאת הגרונית ברצף. להלן כמה דוגמאות: "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו ב), "עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ" (מלכים ב' ח ו), "וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם" (ירמיה כ יז).

יש פסוקים שקשה לדעת אם אכן נשמט מפיק מה-ה', או שזו צורת הכתיבה התקינה. לדוגמה:

• "וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה" (יחזקאל לט טז) האם זהו 'ההמון שלה', או שזה שם העיר? בפסוקים שקדמו סופר על קבורת רבבות חיילי גוג ומגוג: "וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה, וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג". כנראה העיר נקראת המונה על שם המון גוג, רק שהחולם הוחלף בקמץ והאות ה' נשארה במקומה.
• "אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה" (עמוס ג ו). כאן לא ברור אם הכוונה היא: 'וה' לא עשה אותה' (וחסר מפיק), או שהכוונה 'מבלי שה' עשה מאומה'.
• "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (משלי יב כח). כאן לא ברור אם המילה 'נתיבה' פירושה 'הנתיב שלה' (וחסר מפיק), או שזו צורה תקינה למילה נתיב (כמו שמופיע בישעיה: "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה", ששם פשוט שזו מילה מקבילה ל'דרך' ולא 'הנתיב שלה').

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". בספרי התורה ובחלק מהחומשים המודפסים, אפשר לראות שהאות ו' במילה 'שלום' קטועה באמצע.

ו' קטועה דומה מעט לאות י', ואפשר למצוא דרשות והסברים שמבוססים על דימיון זה.

בגמרא (קידושין ס"ו ע"ב) לומדים מכאן שרק כהן שלם בגופו ואינו בעל מום כשר לעבודת המקדש:

"כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והרי כתוב שלום! אמר רב נחמן: ו' של שלום קטיעה היא".

רב נחמן מסביר את הפסוק כאילו כתוב כאן 'שלים' (שלם, תמים בארמית).

מקרה נוסף של ו' הדומה לאות י' יש בספר תהילים: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

המילה 'נפשי' בפסוק זה משתנה בין נוסחאות שונות של ספר תהילים. יש גרסה שבה היא נכתבת עם ו' ונקראת עם י', ויש גרסה הפוכה. יש גרסה שבה הקריאה והכתיבה עם ו', ולגרסה אחרת הקריאה והכתיבה עם י'. לפי אחת הגרסאות, קוראים את המילה 'נפשי' עם י', אבל כותבים במקום ה-י' ו' זעירה או קטועה.

פסוק זה הוא ככל הנראה אחד מתיקוני הסופרים, שינויים שקבעו אנשי כנסת הגדולה בנוסח הפסוקים כדי להימנע ממשמעות שלילית או בעייתית. כוונת הפסוק לתאר איש נקי כפים שלא נשא את שם ה' בשבועת שקר. נפשו – הכוונה: שם ה'. כדי לא להזכיר בפירוש את ה' בהקשר לשבועת שקר, שינו חכמינו את המילה ל'נפשי', כאילו הקורא מדבר על עצמו.

אותיות זעירות

בתנ"ך יש מסורת על אותיות רבות שנכתבות בצורה שונה מחברותיהן. אותיות גדולות, קטנות, הפוכות ועוד. חלק מהמסורות נהוגות גם כיום ואפילו מודפסות בחומשים. יש מסורות שנשמרו בקהילות מסויימות (יהודי תימן נוהגים בשינויים רבים שאינם נפוצים בעדות אחרות), וחלק מהמסורות לא נשמרו כלל.

איננו יודעים מהו פשר האותיות המשונות. על מעט מהן דרשו חז"ל דרשות שונות, וכמה מהן נועדו למנוע דימיון לאותיות אחרות, אבל לא נודע לנו סודן של רוב האותיות המשונות.

כל אותיות הא"ב מופיעות בתנ"ך לפחות פעם אחת כאות גדולה, ופעם אחת כאות קטנה.

נעבור על האותיות הזעירות בתנ"ך, ונראה כמה הסברים עליהן:

א – וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (ויקרא א א).
ב – שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב (משלי ל טו). כנראה האות הקטנה נועדה למנוע השמטת מילת 'הב' אחת.
ג – לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וגיש (וְגוּשׁ) עָפָר (איוב ז ה). המילה 'גוש' נכתבת עם י' ונקראת עם ו'. הקטנת הג' הסמוכה לאות י', תגרום לי' להיראות כמו ו', וככה לרמוז לנו על הקריאה הנכונה.
ד – אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ (משלי כח יז).
ה – אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב ד).
ו – אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ (תהילים כד ד), לפי אחת הנוסחאות.
ז – וַיְזָתָא (אסתר ט ט), במילה זו האות ו' גדולה והאות ז' קטנה.
ח – חַף אָנֹכִי וְלֹא עָו‍ֹן לִי (איוב לג ט).
ט – טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב ט).
י – פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה יא), צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי (דברים לב יח).
כ – לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג ב).
ל – לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א יב).
מ – הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (ויקרא ו ב).
נ – נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל (ישעיה מד יד), זו הפעם היחידה שמוזכר בתנ"ך עץ אורן. אולי נ' סופית זעירה דומה לאות ז' והכוונה היא לעץ ארז. וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס (ירמיה לט יג). וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (משלי טז כח), חז"ל דרשו את הנ' הסופית כאילו היא ז', מלשון רוגז.
ס – ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ (נחום א ג).
ע – לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ (איכה ג לו).
פ – בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא (דניאל ו כ), תרגום: אז המלך קם מוקדם בבוקר. שפרפרא הוא תרגום של שחר, ואולי יש דימיון למילה 'צפרא'. במילה זו ה-פ' הראשונה קטנה, והשניה גדולה.
צ – וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה (ירמיה יד ב), יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ (איוב טז יד).
ק – וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי (בראשית כז מו), בגלל שהמילה 'יצחק' מסתיימת ב-ק' והמילה 'קצתי' מתחילה ב-ק', יש חשש שתישמט אות אחת, לכן הוקטנה ה-ק'.
ר – אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים (שמואל ב כא יט), בספר דברי הימים הוא נקרא 'אלחנן בן יעיר'. ר' קטנה נראית כמו האות י', ואם היא קטנה מאוד, הי' שאחריה תיראה כמו ר' לעומתה. ככה שתי הנוסחאות של שמו של אלחנן נכנסו למילה אחת.
ש – פַּרְמַשְׁתָּא (אסתר ט ט).
ת – פַּרְשַׁנְדָּתָא (אסתר ט ז).

"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". בלעם, במשליו, השווה את גדולת ה' ביציאת מצרים לכוחו של ראם גדול בעל קרניים גבוהות.

תועפות – מלשון גובה. "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ". מחקרי ארץ זו התהום העמוקה (אולי מעמקי הים), ותועפות הרים הם הפסגות הגבוהות בעולם.

"וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ" אמר אליפז לאיוב, וכוונתו הייתה: ערימות גבוהות של כסף. מכאן נלקח הביטוי 'הון תועפות' המקובל בלשוננו (כנראה מבוסס גם על הפסוק מספר משלי: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה").

תועפות ראם – אלו הקרניים הגבוהות על ראש הראם.

 

קרני ראם

משה בירך את בני יוסף והמשילם גם כן לראם בעל קרניים:

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו,
בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.
וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"

יוסף נמשל לשור, ושני הבנים שלו, מנשה ואפרים, נמשלו לשתי קרניים עצומות אשר נוגחות את האויבים ומביסות אותם.

דוד המלך התפלל לה' שיציל אותו ממבקשי נפשו: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".

עד כה ראינו שהראם בולט בקרניו הגבוהות, ולכן נראה שאפשר לזהותו עם הראם המוכר לנו כיום, שהוא בעל קרניים חדות וארוכות מאוד.

החיות הטהורות הן: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר". אונקלוס מתרגם דישון – רֵימָא, כלומר: ראם. הדישון המוכר כיום, הוא קרוב משפחה של הראם, וגם דומה לו מאוד, רק קרניו מסולסלות.

בהמת עבודה

בברכת משה שהוזכרה, הוזכר הראם יחד עם השור. בספר תהילים הוזכרו שוב השור והראם יחד:

"…וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן,
וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל,
לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים"

פירוש הפסוק: ה' שובר בכוחו את הארזים, והוא יכול להזיז אותם כמו עגל צעיר שמשתולל, ואת ארזי החרמון (שריון), כמו ראם צעיר.

גם ישעיהו הנביא מצמיד את השור והראם: "וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם, וּפָרִים עִם אַבִּירִים".

אפשר להבין מכאן שהראם הוא ממין הבקר. יש שהסבירו שהראם הוא שור הבר, בהמה גדולת מימדים שנכחדה מהעולם במאות השנים האחרונות. לשור הבר היה כוח עצום, אבל בגלל אופיו הפראי קשה היה לביית אותו ולהשתמש בו.

בספר איוב, מוכיח ה' את איוב ומסביר לו על שפלות האדם אל מול גודל הבורא. כחלק מתוכחה זו, מתפאר ה' בשליטתו על הראם:

"הֲיֹאבֶה רֵּים (ראם) עָבְדֶךָ? אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?
הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ? אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?
הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ, וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ?
הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי יָשִׁיב זַרְעֶךָ, וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף?"

מסתבר שפסוקים אלו נכתבו על שור הבר ולא על הראם בעל הקרניים הארוכות.

בהמת בשר

בתנ"ך מוזכרת פעמים רבות בהמה בשם מְרִיא, ונחלקו הפרשנים בזיהוי שלה. יש אומרים שזהו כבש גדול, ויש אומרים שהוא שור מפוטם. יש גם פירוש שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (המראה – זו הלעטת הבהמה באוכל רב).

ישעיהו אמר: "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים". רואים מכאן שהמריא כשר להקרבה כקרבן שלמים, שהרי חלבו עולה על המזבח ובשרו נאכל. עמוס הנביא אומר: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת… וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט".

בטקס העלאת ארון הברית לירושלים, דוד המלך הקריב שור ומריא.

אדוניהו, בנו של דוד המלך, שחט צאן ומריא לרוב, בסעודת ההמלכה שערך לעצמו.

בנבואת אחרית הימים אומר ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו".

 

אפשר לשים לב שהמילה מריא מורכבת מהאותיות של הראם (או רֵים). אולי אפשר לומר שמריא הוא ראם, אבל לא הראם ארוך הקרניים (שאינו קרב כלל בבית המקדש), אלא שור הבר.