"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ".

אבישג השונמית, הובאה לארמון דוד המלך כדי לחממו בערוב ימיו, והייתה לו לסוכנת. הפסוק לא מסביר מה פשר התפקיד "סוכנת". שורש המילה הזו משותף למילים רבות המוכרות לנו: סוֹכְנוּת, מִסְכֵּן, סַכָּנָה, עֲרֵי מִסְכְּנוֹת, סַכִּין-מְסֻכָּן, ועוד. ננסה להתחקות אחרי מקורות המילים האלו. 

סוֹכֵן
יש עוד סוכן אחד בתנ"ך: שֶׁבְנָא הסוכן, אשר על הבית (ישעיה כב). שבנא היה פקיד בכיר בממלכת חזקיהו מלך יהודה. לפי המתואר שם, הוא שלט על המפתח של בית דוד, ואין איש שהיה רשאי להמרות את פיו. ישעיהו מתנבא על סילוקו מתפקידו, והעברת סמכותו לאדם אחר – אליקים בן חלקיהו. פקיד בכיר, מייצג את המלכוּת בפני האזרחים. גם כיום, נציגים של חברות גדולות נקראים סוכנים (סוכן נסיעות, סוכן ביטוח), וזה מקור שמה של הסוכנוּת, הנציגה הרשמית של העם היהודי בפני אומות העולם. 

עֲרֵי מִסְכְּנוֹת
שבנא היה ממונה על אוצרות המלך. לפי כמה פרשנים, גם אבישג השונמית הייתה שומרת האוצרות של דוד, ומתוקף תפקיד זה הייתה רשאית להיות תמיד בקרבתו. אוצרות הממלכה נקראים מסכנוֹת. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", אלו ערי אוצרות ומחסני חירום של הממלכה. גם לשלמה המלך היו ערי מסכנות: "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה". ייתכן ויש קשר בין מסכנות לבין מחסן, בשׂיכול אותיות והחלפת האותיות ח ו-כ. המחסן קיבל את שמו מהמילה התנ"כית "חוֹסֶן" שפירושה מאגר תבואה, ומקבילה למילה אוצר, כמו בפסוקים: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", או "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

מִסְכֵּן
חז"ל דורשים את ערי המסכנות של פרעה מלשון עניוּת: "ערים שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן, דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן" (עירובין נג ע"ב), כלומר: לא כדאי לעסוק בבניין, מפני ששם ההפסד מרובה, ועלול להגיע לעניות (אין באמור ייעוץ השקעות מכל סוג שהוא…).
מסכן הוא עני. "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מתרגם אונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך". שלמה המלך אמר בספר קהלת: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". ישעיהו לועג לעובדי הפסלים, ואומר: "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר", ולפי חלק מהפרשנים הכוונה: העני שאינו יכול להכין פסל מזהב, יתרום ויפריש לו עץ משובח. אין הכוונה למסוכן מלשון סכנה. 

סַכָּנָה
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י ט). האבן עזרא מפרש ש'יסכן בם' זה יפצע ויינזק, מלשון סכנה. משמעות זו מופיעה פעמים רבות בלשון חז"ל במשנה ובגמרא, לדוגמה: "הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה" (משנה, ברכות ד).

סַכִּין
יש המזהירים את ילדיהם לא לשחק בסכין מפני ש"סכין זה מלשון מסוכן". ככל הנראה אין קשר בין המילים. הסכין מוזכר פעם יחידה בתנ"ך בספר משלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". המלבי"ם מפרש את המילה שׂכין במשמעות של קוצים, כמו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" ׁׂ(במדבר לג). לפי הסבר זה, המילה סכין היא צורת רבים (עם סיומת נו"ן כפי שמקובל בלשון חז"ל וגם כמה פעמים במקרא). המילה שַׂכִּין (=קוצים) הורחבה בהמשך לכלי המתכת המחודד כקוץ – סַכִּין. לפי זה, לא יהיה נכון לומר "סכינים", שהרי סכין זו כבר צורת הרבים (חשוב לציין שזה לא מנע מחכמי ימי הביניים להשתמש במילה "סכינים" לעתים קרובות).
אגב, גם המילה תבלין, היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל (=תערובת, במלעיל), ולכן המילה תבלינים היא מילה משובשת (כמו לומר: סֵפֶר, ברבים: סְפָרִים, ברבים: סְפָרִימִים).

מִסְכֵּנוּת
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח) – הכוונה: בארץ ישראל לא אוכלים במסכנוּת, בצער ובדלות, כעני האוכל פת חריבה. ארץ ישראל נתברכה בפירות משובחים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש,  ולא חסרה כל .

"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".

פירוש המילה "סנוורים" הוא מעין עיוורון המקשה על האדם להתמצא במרחב המוכר לו.

עיוורון כזה מתואר בפרשת כי תבוא: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

הרד"ק מסביר שפירוש המילה סנוורים הוא נוטריקון (קיצור וחיבור של שתי מילים): סני ראייה, כלומר: חוסר יכולת לראות.

אנו משתמשים בפועל "לסנוור" במשמעות של החזרת כמות גדולה של אור אל עיני העומד מולנו והפרעה לראייתו.

"סנוורים" מופיעים בשמם רק עוד פעם אחת בתנ"ך.

כאשר חיילי מלך ארם באו לתפוס את אלישע, נבהל משרתו של אלישע וזעק: "אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?". אלישע התפלל לה' שיפקח את עיני הנער, ואז ראה הנער רכב אש וסוסי אש מקיפים את ההר סביבות אלישע.

אלישע היכה את חיילי מלך ארם בסנוורים, והוביל אותם היישר אל תוך העיר שומרון, אל מול חרבותיהם השלופות של חיילי מלך ישראל. כראותו אותם, שאל מלך ישראל את אלישע: "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי"? האם עליי להרגם כעת? ענה לו אלישע: "לֹא תַכֶּה. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". כך עשה מלך ישראל. האכילם סעודה גדולה ושלחם חזרה לארצם, ומעשה זה השפיע עליהם עוד שנים רבות לאחר מכן, כפי שנאמר שם: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

האדם המוכה בסנוורים, מתקשה לזהות היכן הוא נמצא, אבל עדיין מודע למעשיו. אנשי סדום שהוכו בסנוורים המשיכו לחפש את הפתח ולנסות לתפוס את לוט ואת המלאכים, אבל חיילי ארם המסונוורים שמעו לאלישע והלכו אחריו. משום כך, אנשי סדום הוכו ומתו, ולחיילי ארם ניתנה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם.

אפשר להסביר שבהכאה בסנוורים, נחשף האדם לאור הגדול מיכולת התפישה שלו, כמו אדם המביט בשמש, ואז עיניו מוחשכות לפרק זמן ממושך. למשרתו של אלישע הייתה יכולת לקלוט את האור, ולכן ראה את המלאכים הסובבים אותם, אבל חיילי מלך ארם לא יכלו לעמוד באור והלכו כעיוורים.

הכאה נוספת בסנוורים רמוזה ביציאת מצרים. לפני קריעת ים סוף, האיר מלאך ה' את מחנה מצרים: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". לעומת זאת, יהושע בן-נון מתאר בצוואתו לבני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם". אותו אור גדול, סִנוור את המצרים והיה להם כאפלה, אבל לבני ישראל הוא האיר וזרח.

כאשר חזר ים סוף לאיתנו, נאמר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הצירוף "נסים לקראתו" הוא חריג ומשונה, שהרי בדרך כלל נסים מפני, ולא לקראת. אם נאמר שגם המצרים הוכו בסנוורים, משום כך נאמר "נסים לקראתו". מפני העיוורון הזמני שאחז בהם, לא ידעו המצרים לאיזה כיוון לנוס, ורצו היישר אל תוך הים הסוגר עליהם.

בפרשת השבוע מסופר על אברם שרדף עם חניכיו אחרי ארבעת המלכים כדי להציל את לוט קרובו מהשבי.

"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".

היכן נמצאת העיר דן שבה עצר אברהם מלרדוף אחרי המלכים? האם יש קשר בינה לבין שבט דן – בנו של יעקב אבינו?

שבט דן, מלבד נחלתם שקיבלו מדרום לנחל הירקון, עלו צפונה, כבשו את העיר לַיִשׁ (לֶשֶׁם), וקראו לה בשם "דן". בעיר הזו, הציבו בני דן את פסל מיכה, ושם העמיד ירבעם בן נבט עגל זהב מאות שנים אחר כך. בגמרא, דורש רבי יוחנן את שמו של נהר הירדן: שיורד מדן (בכורות נה ע"א).

אפשר לראות כיום את חורבות העיר דן בשמורת "תל דן", כמה דקות נסיעה צפונה מקרית שמונה.

קשה להסביר לפי הפשט את הקשר בין סיפור אברהם לבין העיר דן, שהרי אפילו יצחק, סבו של דן, טרם נולד. אמנם בתורה יש מקרים שמקום מופיע בשמו, כאשר הסיבה לשמו טרם קרתה (לדוגמה נהרות גן עדן סובבים את הארצות אשור, כוש וחוילה, עוד לפני הולדת עמים אלו). אבל כאן קשה להסביר כך, מפני שהעיר נקראה בשם זה רק בתקופת השופטים, אחרי שנחתמה התורה. רש"י מביא את מדרש חז"ל (סנהדרין צו ע"א) שכאשר ראה אברהם שעתידים בני בניו לעבוד שם עבודה זרה – חלשה דעתו וחדל מלרדוף.

אפשר להסביר שלא העיר נקראה על שם דן, אלא דן נקרא על שם העיר. יש כמה דוגמאות לשבטים ולילדיהם שנקראו בשמות מקומות בארץ עוד לפני שקיבלו אותם בנחלה. לדוגמה: אילון, מבני זבולון, אשר מצאצאיו היה השופט אילון הזבולוני אשר נקבר באיילון בארץ זבולון. מכיר בן מנשה קרא לבנו גלעד, ולאחר שנים רבות קיבלו בני מנשה את הגלעד. ויש דוגמאות נוספות.

הסבר ייחודי לשם העיר דן מבוסס על פירוש ה"תורה תמימה", והורחב על ידי הרב ראובן מרגליות: אברהם רדף עד–דדן, ודל"ת אחת עולה לכאן ולכאן. דדן – שם של אומה קדומה (מבני רעמה, נכדו של חם בן נח). קשה לקרוא ברצף עיצורים זהים, לכן אות אחת נשמטה. זו הסיבה שבקריאת שמע מזהירה הגמרא לתת רווח בין הדבקים, כגון: "על לבבך", מפני שבקריאה זריזה תישמט למ"ד אחת.

הרב מרגליות מציין עוד רשימה של מקרים שבהם לפי ההסבר שלו אות הסמוכה לאות זהה משרתת את שתי המילים. להלן כמה דוגמאות:

• "בַּלַּיְלָה הוּא" במקום "בלילה ההוא".
• "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" במקום "ממאן".
• "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" במקום "עזי וזמרתי".

דוגמה בולטת מאוד יש בספר שמואל, בדברי העם לדוד: "אַתָּה הָיִיתָה מוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל". לפי כתיבת הפסוק כפי שנמסר לנו, יש כאן שלושה שינויים מהמקובל: 1. הָיִיתָה, עם ה"א בסוף. 2. מוֹצִיא, ללא ה"א הידיעה. 3. וְהַמֵּבִי, ללא אל"ף בסוף. קל להבחין שכל השינויים האלו סמוכים לאות זהה, כך שקריאת הפסוק צריכה להיות: "אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".

לפי הסבר זה, גם הסבר שמו של הירדן "שיורד מדן" יכול להתפרש: "שיורד מדדן", ודל"ת עולה לכאן ולכאן.

נח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הכל שומם, הקשת נראית בענן והעולם מתחיל מחדש.
דווקא ברגע הזה, מגיעה האכזבה הגדולה, כאשר הסיפור הראשון שבו מתחיל העולם החדש, הוא סיפור חטאו המכוער של חם בן נח וקללת כנען בנו.
חטא בזוי כל כך, שמרוב שפלותו – אפילו לא הוזכר בפירוש מה קרה בו.

ממה שכן סופר בתורה, אנו מבינים שנוח שתה מיין כרמו, ושכב שיכור ומגולה בתוך אהלו. חם בנו עשה מה שעשה ("וירא את ערוות אביו"), ושם ויפת הזדרזו לכסות את אביהם תוך שנזהרו לא להביט אל ערוותו.
כשהתפקח נח, קילל את כנען בן חם בעבדות עולמים, ובירך את שם ויפת.

אציג כמה שאלות על הסיפור:

1. מה היה חטאו של חם?
2. אם חם חטא, מדוע התקלל כנען בנו?
3. מדוע מוזכר כנען בין יוצאי התיבה, "וחם הוא אבי כנען", אם תולדות בני נח יוזכרו רק בפרק הבא?
4. מדוע נאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"? לפי פשט הכתובים, יפת היה בנו הקטן ולא חם.

לפי ההסבר הבא, יוסברו כל השאלות.

תיאור נח "ויתגל בתוך אהלו" ותיאור חטאו של חם "וירא את ערוות אביו", מזכירים לנו את איסור גילוי העריות מספר ויקרא.
"ערוות האב" זו לשון נקייה לערוות האם.
"גילוי" ו-"ראיית ערווה", הם ביטויים עדינים ליחסי אישות.

לפי הסבר זה, כאשר נח התגלה באהלו הוא נזקק לאשתו. וכאשר חם ראה את ערוות אביו, הוא נכנס לאוהל, ניצל את שכרות אביו וקיים יחסי אישות עם אימו.

בגמרא נאמר שחם הפר את האיסור על קיום יחסים בתוך התיבה. אם נאמר שחם בא על אימו עוד קודם שכרותו של אביו, נוכל להסביר שכנען בנו של חם, נולד מאשת נח, ונחשב בטעות לאחד מבני נח.
מזימתו של חם הייתה להשתלט על העולם. אם בני נח יורשים שליש מהעולם כל אחד ואת השליש הם מחלקים לבניהם, חם זמם ללדת בן שיהיה בנו, אבל ייחשב כאחד מבני נח, ויחד יקבלו חצי מהירושה, רבע כל אחד.

ביציאה מהתיבה, נמנו כל בני נח, שם, חם ויפת, "וחם הוא אבי כנען", למי שחשב שהילד הרביעי גם הוא מבני נח.

כאשר התפקח נח והבין מה עשה בנו, הוא ידע "את אשר עשה לו בנו הקטן". הוא ידע מי עשה, יָלַד, את בנו הקטן – כנען. באותו הרגע, הבין נח מי הוא אביו של כנען.
נח הבין גם את מזימת חם להשתלט עם בנו על חצי מהעולם, ולכן הזדרז לקלל את הממזר הקטן בעבדות עולם לאחיו.

"חג לא שמח, וזר לא פורח, היום יום הולדת…"

גם מי ששם לב לטעות בשיר, זה רק מפני שהשורה מהשיר כתובה לפניו. אבל אם נשמע מישהו שר אותו, לא נוכל לדעת האם כוונתו היא שאכן, יש לפלוני חג שמח וזר פורח, או שהחג אינו שמח והזר אינו פורח.

קרי וכתיב

על מילים רבות במקרא יש מסורת קריאה שונה ממסורת הכתיבה.

הדוגמה הנפוצה ביותר היא בשם ה', אשר נכתב באותיות יהו"ה, ונקרא אחרת: אדני.

יש עוד מילים רבות שמשתנות לעתים קרובות: כמעט כל מילת "היא" בתורה, נכתבת "הוא".

כמעט כל "נערה" בתורה, נכתבת "נער".

מילים שמשתנות לא בקביעות אלא רק על פי מסורת נקודתית, מצוינות בחומשים כ"קרי וכתיב". כתוב א, אבל אנו קוראים ב.

לפעמים השינוי בין הקריאה לכתיבה הוא מזערי, ולפעמים הוא מהותי, עד כדי הוספת/השמטת מילה, חלוקת מילה לשתי מילים, החלפת מילה באחרת, או אפילו שינויים שמשנים את כל משמעות הפסוק.

לא-לו

במאמר זה, אתמקד ב"קרי וכתיב" מיוחד: כתיב "לא", וקרי "לו".

באמת, אין כאן כל שינוי של הקריאה, שהרי אין הבדל בין הגיית שתי המילים. הקרי והכתיב במקרה כזה משנה רק את המשמעות.

18 פעמים במקרא נקראת המילה "לא" במשמעות של "לו". יש מקרים שבהם משמעותו האמתית של הפסוק מוטלת בספק בגלל השינוי הזה, יש מקרים שבהם הפסוק סובל שני פירושים, ויש מקרים שבהם השינוי מגלה לנו כוונה פנימית נסתרת של הדובר.

"הֵן יִקְטְלֵנִי (לא) לוֹ אֲיַחֵל" אמר איוב, ונחלקו התנאים בכוונתו: האם אוסיף לייחל אליו גם אם יקטלני? או שאם יקטלני – לא אייחל אליו עוד. רבי יהושע בן הורקנוס דרש מכאן שאיוב עבד את ה' מאהבה והיה מוכן גם למסור את חייו באהבתו, ולעומתו, טען רבן יוחנן בן זכאי, שעבד איוב מיראה, ואהבתו הייתה פגומה.

בחמישה חומשי תורה, יש 3 החלפות של "לא" ב"לו", ובכולם שתי המשמעויות סותרות זו את זו. בכולם, דרשו חכמים ויישבו את הקרי והכתיב.

"אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ", מדובר באמה עברייה (שפחה), אשר לא מצאה חן בעיני אדוניה, ובחר שלא לייעד אותה (להשיא אותה לו או לבנו). התורה מצווה שמי שלא מייעד את האמה, מחויב לשחררה. אבל מה"קרי" – לו, משמע שהוא כן ייעד אותה לאישה לעצמו. לכן דרשו חכמים שמצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה.

בדיני כשרות הארבה נאמר: "אֲשֶׁר (לא) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ",

ובדיני קניית בית בעיר מוקפת חומה נאמר: "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו".

האם לארבה יש כרעים או שאין לו? האם העיר מוקפת חומה או שאיננה? אכן, הפירוש מוטל בספק, ודרשו חכמים על שני הפסוקים האלו: אף על פי שאין לו כרעיים עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן (כמו הזחל של הארבה), אף על פי שאין לעיר חומה אבל היה לה פעם.

"הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ" – לא אנחנו עשינו את עצמנו, או ש"לו אנחנו", אנו שייכים לו?

"כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא" – האם קללה בחינם לא תבוא (תתבטל), או שקללת חינם תעבור אל המקלל בעצמו (בבחינת "הכל עובר עליך")?

כעת, נתבונן בהחלפות "לא" "לו" שמעידות על כוונה נסתרת המוחבאת בפסוק.

בן-הדד מלך ארם, גסס לאיטו על מיטתו, ושלח את חזאל משרתו לשאול את אלישע הנביא האם יזכה להבריא מחליו. אלישע ידע שבן-הדד ימות, והוטלה עליו המשימה להמליך את חזאל תחתיו. אלישע חשש שאם יידע בן-הדד שקיצו קרב, אולי ימליך מישהו אחר במקומו עוד בחייו, ולכן ציווה את חזאל: "לֵךְ אֱמָר (לא) לוֹ חָיֹה תִחְיֶה, וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת". תגיד לו שהוא עתיד לחיות, אבל אתה, דע לך, ש"לא חיה יחיה", שהרי הראני ה' את מותו.

דוד המלך, בברחו מפני אבשלום בנו, שלח את ידידו, חושי הארכי, לרגל אחרי אבשלום ולהפר את העצות שיקבל מאחיתופל יועצו. חושי התקבל אצל אבשלום בתדהמה גדולה, ואבשלום לא הבין מדוע הוא בגד בדוד. חושי הסביר את מעשיו: "כִּי אֲשֶׁר בָּחַר ה' וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, (לא) לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב". אני נאמן לך, מפני שאותך בחר ה' והעם. אבל בדבריו, מוחבאת גם כוונתו האמתית: "לא אהיה". איני נאמן לך באמת.

בימי שיבת ציון, ניגשו גויי הארץ אל היהודים שעלו מבבל, ובקשו להצטרף אליהם לבניית המקדש. "נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה". הם טוענים שהם עובדים את ה' ומקריבים לו קרבנות, אבל הכתובים רומזים לנו על מעשיהם האמתיים: "ולא אנחנו זובחים" – איננו עובדים לו.

עולי בבל אכן חשדו בטוהר כוונותיהם, ולא אפשרו להם להצטרף לבנייה: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ".

לזכר נערינו היקרים, שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ותקולע נפש רוצחיהם בכף הקלע עד עולם.

תנצב"ה

כמעט כל מצבה, וכמעט כל לוחית הנצחה בבית הכנסת, נחתמות בראשי התיבות תנצב"ה: תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים.

מקור הביטוי הוא בדברי אביגיל, אשת נבל הכרמלי, לדוד. כאשר מיהר דוד וביקש להרוג את נבל ואת כל ביתו על שסרב לסייע לו ולאנשיו ולתת להם מעט אוכל, הזדרזה אביגיל אשת נבל, ושלחה לדוד חמורים עמוסי כל טוב. אביגיל נפלה על פניה, והתחננה אל דוד שלא יפגע בבעלה, אלא ישאיר לה' להעניש את בעלה הרשע. בדבריה, איחלה אביגיל לדוד:

"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ,
וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע"

מה בין צרור לקלע?

"תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים.
ושל רשעים, זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה. שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע"
(תלמוד בבלי, שבת קנב ע"ב)

צרור החיים, מקום נפש הצדיק, עומד כנגד כף הקלע, אשר שם נמצאת נפש הרשע.

הצרור, הוא מעין ארנק בד קטן, וכף הקלע היא כלי מלחמה, שנועד לידות אבנים למרחק.

הצרור וכף הקלע, דומים זה לזה בצורתם.

שניהם עשויים מפיסת בד קטנה, מחוברת לשני חוטים דקים.

ההבדל הוא, שבחוטי הצרור אנו צוררים (קושרים) את פיסת הבד כדי לשמור את תוכנה, ובחוטי הקלע אנו מסובבים בעוצמה את פיסת הבד ומשליכים למרחק את האבן שהייתה שמורה בה.

בעזרת הקלע, הטביע דוד חלוק נחל במצחו של גלית (לא בעזרת רוגטקה), ואולי התכוונה אביגיל למצוא חן בעיני דוד כאשר הזכירה לו את גבורתו.

בצרור, שמרו כולם את כספם. אחי יוסף שחזרו ממצרים אל יעקב אביהם, מצאו "איש צרור כספו בשקו".

צרור נקוב

הנביא חגי, תיאר את המצב הכלכלי העגום בתקופתו: "והמשׂתכר (מלשון משכורת) – משׂתכר אל צרור נקוב".
כלומר: כל מי שמרוויח את שכרו, לא זוכה ליהנות ממנו, כאילו הניח את הכסף בארנק מחורר, וכל המטבעות נפלו והתפזרו.

רבי יעקב בן חיים אבן אדוניהו, יהודי שחי באיטליה במאה ה-15 לספירת הנוצרים, ידוע בעיקר בזכות ה"מקראות גדולות", התנ"ך המפורש הראשון שהודפס. הוא היה הראשון שאסף את פירושי הראשונים לתנ"ך, והדפיסם יחד בסדרת ספרים שזכתה לתפוצה עצומה, וקנתה לעצמה מקום של כבוד בכל ספרייה יהודית.
למרבה ההפתעה, לא נשאר רבי יעקב נאמן לאמונתו, ובסוף ימיו המיר את דתו והתנצר.
רבי אליהו בחור, מגדולי המדקדקים וחוקרי הלשון העברית, כתב על אבן אדוניהו המשומד: "תהי נשמתו צרורה בצרור נקוב".
במליצה שנונה ודוקרת זו, חיבר רבי אליהו בחור בין שני הצרורות, ואיחל כך אבדון לנשמתו של המדפיס המשומד.

צרור אבן במרגמה

"כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה –  כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד".

כך אמר שלמה המלך בספר משלי.

משל זה, רבו הפירושים לו. יש שהסבירו שהמכבד את הכסיל, הריהו כצורר אבן בערימת אבנים גדולה, שאין כל תועלת למעשיו.
אחרים פירשו, שכמו שהמשליך צרור (אבן קטנה) בעזרת המרגמה, איננו יודע היכן תיפול ותפגע, כך המכבד את הכסיל, סוף כבוד זה להזיק במקומות שאינם צפויים.

אבל את הפירוש שמצא חן בעיני יותר מכל, שמעתי מידיד נפשי, רבי בנימין רוזנצוויג, הי"ו.

לדבריו, האבן המופיעה בפסוק, היא אבן טובה ויקרה.
הכבוד, משול לאבן יקרה, ומי שנותן אותו לכסיל, כאילו צורר (קושר ושומר) מרגלית במרגמה (כף קלע), שהרי סופה להיות מושלכת משם. כך גם הכסיל לא יידע להעריך את הכבוד שנתנו לו, וישליך אותו.
בתחילת המאמר, ראינו שהקלע והצרור שווים כמעט במראיהם, אבל הפוכים במטרתם.
כמו ההבדל הדק שבין צרור החיים לבין כף הקלע, כך גם ההבדל בין הצורר את המרגלית בארנק שמור לבין מי ששומר אותה במרגמה.

כולנו יודעים שהדבר שנמצא במקום השני ברשימת הדברים הגרועים ביותר בעולם, זה למצוא תולעת בתפוח.

במקום הראשון,  כמובן, זה למצוא חצי תולעת.

במאמר זה, ננסה למצוא תולעים בתנ"ך, ולגלות שברוב המקרים הן לא כל כך נוראיות…

לתולעת יש בתנ"ך תפקיד משולש:

1. היא משל וסמל לעדינות ורכות.
2. היא מסייעת לתהליכי ריקבון, טבעי או ניסי.
3. היא כינוי לצבע אדום עז.

1.

דוד המלך העיד על עצמו "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם".

דוד גם העיד על עצמו: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי".

חז"ל מספרים לנו שכאשר היה דוד עוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת.

גם עם ישראל נמשל לתולעת רכה ועדינה:

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" אמר ישעיה. אמנם עם ישראל עדין וחלש, אבל עתיד הוא להתחזק ולהתעצם, ויוכל בחזקו גם לדוש הרים וגבעות:

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים".

2.

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך… למקום עפר רימה ותולעה" כך אמר לנו עקביא בן מהללאל.

הביטוי "רימה ותולעה", מבוסס על דברי בלדד השוחי לאיוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה", או על דברי ישעיה הנביא על מלך בבל: "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה".

התולעים, מסייעות לריקבון הטבעי של הגוף, אבל בתנ"ך מצאנו שסייעו התולעים גם לריקבון ניסי.

האנשים שהותירו מהמן (לא הרשע) ליום המחרת, גילו בבוקר שמה שהותירו התמלא בתולעים והבאיש.

גם הקיקיון שצמח לפלא מעל ראש יונה הנביא, הוכה למחרת על ידי תולעת שמינה הקב"ה.

3.

תולעת השני, היא מין שרץ קטן, אולי כנימה מסוימת, שממנה היו מפיקים צבע אדום לצביעת צמר.

הצמר הצבוע בתולעת השני, שימש גם לבגדי הכהונה ולפרוכת המשכן.

בשריפת הפרה האדומה, מושלכים אל המדורה המופלאה הזו ענף עץ ארז, ענף אזוב, וצמר צבוע בתולעת שני.

כך נשרפים יחד העץ הגדול ביותר, עם השיח השפל ביותר, והבהמה האדומה הגדולה ביותר עם השרץ האדום הזעיר.

ירמיה הנביא קונן על ילדי ירושלים החריבה: "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת".

כוונתו: הילדים שהיו רגילים ללבוש בגדי תולע אדומים ויקרים, מוטלים כעת באשפה.

הנביא נחום מתנבא על "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים". אין כוונתו לחיילים רקובים, אלא ללוחמים לבושי מדים אדומים.

השופט השביעי, נקרא תולע בן פואה, משבט יששכר.

מפתיע לגלות שגם בני יששכר בן יעקב, נקראו בשמות דומים: "וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה…".

גם תולע השופט וגם תולע בן יששכר, נקראים על שם הצבע האדום.

מעניין שגם פואה, אבי השופט, וגם פווה בן יששכר, נקראים על שם הצמח "פואה", שגם ממנו הפיקו צבע אדום.

קריאה על שם הצבע האדום, מצאנו גם אצל זרח בן יהודה, שנקרא על שם פתיל השני שנכרך על ידו בלידתו.

אחתום בדברי ישעיה הנביא:

"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ,

אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".