סולם

"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"

סולם – הוא חיבור בין גבהים שונים. בין הארץ לשמים, בין הבית לגג. הוא מאפשר מעבר עראי, אבל מהיר וקצר בין דרגות שונות. הרמב"ם כותב שהקפדה על דיני טומאה וטהרה היא סולם לרוח הקודש. רבי יהודה אשלג קרא לפירושו לספר הזוהר "פירוש הסולם" כדי לרמוז שבעזרת פירושו יהיה אפשר לטפס אל העלייה, אל הסודות הגנוזים בזוהר, ולהבין אותם.

פירושים רבים נאמרו על הסולם שראה יעקב. המילה סולם היא יחידאית בתנ"ך ולא ניתן ללמוד את פירושה ממקום אחר. בעל הטורים דרש את המילה בעשר צורות שונות, וביניהן גימטריאות ושׂיכולי אותיות. חז"ל במדרש רבה דרשו ש"סלם" בגימטריה "סיני", ויעקב ראה בחלומו את מעמד הר סיני, או שפירשו שסולם זה היפוך אותיות של "סֵמֶל", דהיינו פסל לעבודה זרה, ואמרו שראה יעקב שעתידים בניו לעבוד עבודה זרה.

הלמ"ד של המילה סלּם דגושה, ולכן ככל הנראה שורש המילה הוא "ס.ל.ל", מלשון "מְסִלָּה", מפני ששלבי הסולם מאפשרים לנו לעלות בקלות כמו על דרך סלולה.

כיום, משתמשים ב"סולם" כדי לתאר עלייה הדרגתית (סולם ריכטר, סולם הצלילים), וגם עלייה תלולה וקיצונית (הסלמה בטרור).

"יוגבים – אלו ציידי חִלָּזון, מסולמות של צור ועד חיפה" (שבת דף כו ע"א).

סולמות של צור הם רכסי הרים תלולים בגבול בין ישראל ללבנון, שמוכרים לנו בעיקר בזכות האתר "ראש הנקרה". לפי דברי הגמרא, בין ראש הנקרה לחיפה הייתה תעשיית ציד חלזונות לצורך ייצור צבע התכלת.

הכפר הערבי "סולם" דרומית לעפולה נקרא על שם העיר המקראית "שונֵם" בהחלפת עיצורים דומים (ש-ס, נ-ל), העיר שבה התארח אלישע, ושם החיה את בן האישה.

כיום ניצב בכפר סולם שלט המספר על הנס, ורבים פוקדים את המקום ומתפללים על עקרות שייפקדו בילדים.

מהעיר שונם הובאה לדוד אבישג השונמית, ויש מפרשים שעליה אמר שלמה בשיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית" (שוב, בהחלפת ל-נ).

בתקופת בית המקדש השני, היו משפחות חשובות שהשתתפו בהקרבת קרבן עצים למקדש. מדי שנה בתאריך קבוע היו בני המשפחה מביאים עצים לירושלים, ומעצים אלו היו מבעירים את האש על המזבח. אחת המשפחות הייתה משפחת "בני סלמאי הנטופתי". הגמרא מספרת לנו שבזמן בית המקדש הראשון נאסרה העלייה לירושלים, והיו בני המשפחה מגיעים מנטופה עם סולמות על כתפיהם, ואומרים לשומרים שהם הולכים להוריד גוזלי יונים מהשובך בעזרת הסולמות. לאחר שעברו את השומרים, פירקו את הסולמות והעלום כעצים למקדש, ובזכות מעשה זה נקראו "בני סלמאי", וזכו להתנדב עצים שנה בשנה.

מודעות פרסומת

סוכנת

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ".

אבישג השונמית, הובאה לארמון דוד המלך כדי לחממו בערוב ימיו, והייתה לו לסוכנת. הפסוק לא מסביר מה פשר התפקיד "סוכנת". שורש המילה הזו משותף למילים רבות המוכרות לנו: סוֹכְנוּת, מִסְכֵּן, סַכָּנָה, עֲרֵי מִסְכְּנוֹת, סַכִּין-מְסֻכָּן, ועוד. ננסה להתחקות אחרי מקורות המילים האלו. 

סוֹכֵן
יש עוד סוכן אחד בתנ"ך: שֶׁבְנָא הסוכן, אשר על הבית (ישעיה כב). שבנא היה פקיד בכיר בממלכת חזקיהו מלך יהודה. לפי המתואר שם, הוא שלט על המפתח של בית דוד, ואין איש שהיה רשאי להמרות את פיו. ישעיהו מתנבא על סילוקו מתפקידו, והעברת סמכותו לאדם אחר – אליקים בן חלקיהו. פקיד בכיר, מייצג את המלכוּת בפני האזרחים. גם כיום, נציגים של חברות גדולות נקראים סוכנים (סוכן נסיעות, סוכן ביטוח), וזה מקור שמה של הסוכנוּת, הנציגה הרשמית של העם היהודי בפני אומות העולם. 

עֲרֵי מִסְכְּנוֹת
שבנא היה ממונה על אוצרות המלך. לפי כמה פרשנים, גם אבישג השונמית הייתה שומרת האוצרות של דוד, ומתוקף תפקיד זה הייתה רשאית להיות תמיד בקרבתו. אוצרות הממלכה נקראים מסכנוֹת. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", אלו ערי אוצרות ומחסני חירום של הממלכה. גם לשלמה המלך היו ערי מסכנות: "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה". ייתכן ויש קשר בין מסכנות לבין מחסן, בשׂיכול אותיות והחלפת האותיות ח ו-כ. המחסן קיבל את שמו מהמילה התנ"כית "חוֹסֶן" שפירושה מאגר תבואה, ומקבילה למילה אוצר, כמו בפסוקים: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", או "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

מִסְכֵּן
חז"ל דורשים את ערי המסכנות של פרעה מלשון עניוּת: "ערים שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן, דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן" (עירובין נג ע"ב), כלומר: לא כדאי לעסוק בבניין, מפני ששם ההפסד מרובה, ועלול להגיע לעניות (אין באמור ייעוץ השקעות מכל סוג שהוא…).
מסכן הוא עני. "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מתרגם אונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך". שלמה המלך אמר בספר קהלת: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". ישעיהו לועג לעובדי הפסלים, ואומר: "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר", ולפי חלק מהפרשנים הכוונה: העני שאינו יכול להכין פסל מזהב, יתרום ויפריש לו עץ משובח. אין הכוונה למסוכן מלשון סכנה. 

סַכָּנָה
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י ט). האבן עזרא מפרש ש'יסכן בם' זה יפצע ויינזק, מלשון סכנה. משמעות זו מופיעה פעמים רבות בלשון חז"ל במשנה ובגמרא, לדוגמה: "הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה" (משנה, ברכות ד).

סַכִּין
יש המזהירים את ילדיהם לא לשחק בסכין מפני ש"סכין זה מלשון מסוכן". ככל הנראה אין קשר בין המילים. הסכין מוזכר פעם יחידה בתנ"ך בספר משלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". המלבי"ם מפרש את המילה שׂכין במשמעות של קוצים, כמו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" ׁׂ(במדבר לג). לפי הסבר זה, המילה סכין היא צורת רבים (עם סיומת נו"ן כפי שמקובל בלשון חז"ל וגם כמה פעמים במקרא). המילה שַׂכִּין (=קוצים) הורחבה בהמשך לכלי המתכת המחודד כקוץ – סַכִּין. לפי זה, לא יהיה נכון לומר "סכינים", שהרי סכין זו כבר צורת הרבים (חשוב לציין שזה לא מנע מחכמי ימי הביניים להשתמש במילה "סכינים" לעתים קרובות).
אגב, גם המילה תבלין, היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל (=תערובת, במלעיל), ולכן המילה תבלינים היא מילה משובשת (כמו לומר: סֵפֶר, ברבים: סְפָרִים, ברבים: סְפָרִימִים).

מִסְכֵּנוּת
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח) – הכוונה: בארץ ישראל לא אוכלים במסכנוּת, בצער ובדלות, כעני האוכל פת חריבה. ארץ ישראל נתברכה בפירות משובחים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש,  ולא חסרה כל .