תשלומי ארבעה וחמישה

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה,
וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה"

תשלומי ארבעה וחמישה הם קנס שקבעה התורה לאדם שגנב שור או כבש, ושחטו או שמכר אותו. אם אדם גנב כבש, עליו לשלם את הכבש ועוד שלושה כבשים נוספים, ואם גנב שור, ישלם את השור ועוד ארבעה שוורים.

לא נאמרה בתורה סיבת ההחמרה בענשו של גנב בהמות, וכן סיבת ההחמרה על גניבת שור יותר מגניבת שׂה, אבל חז"ל נתנו כמה טעמים לכך.

אמרו בגמרא שגנב הבהמות מחויב בקנס גדול בגלל 'שנשתרש בחטא' או מפני 'ששנה בחטא', כלומר, המעשה הרע הושרש היטב בגנב ולכן הוא נענש בחומרה, ועוד, הגנב הוסיף חטא על פשעו כאשר לקח את הבהמה למכרה בשוק או ששחט אותה, ולכן יש להחמיר בענשו.

חז"ל נתנו גם שני טעמים לתשלום הגבוה יותר על גניבת השור:

"שור שביטלו ממלאכתו – חמישה. שׂה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה…
שור שהלך ברגליו – חמישה. שׂה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

כבשת הרש

פעם אחת בתנ"ך מצאנו דין שנפסק כמצוות התורה בגניבת בהמה.

נתן הנביא ביקש מדוד לפסוק את דינו של האיש העשיר שגנב את כבשת האיש הרש והכינה למאכל לאורח הבא אליו.

דוד פסק נחרצות ואמר: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".

זהו בדיוק המקרה של אדם שגנב כבש ושחטו. התורה אמרה "אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה", ודוד פסק עליו לשלם "אַרְבַּעְתָּיִם". אבל דוד הוסיף וגזר גם עונש מוות על הגנב. ייתכן שדוד השתמש כאן בסמכותו המלכותית להרוג פושעים כרצונו. את הנזק הממוני יחזיר הגנב, וגם את הקנס שקצבה לו התורה. אבל במקרה חמור כל כך, של אדם עשיר שגונב את הכבשה היחידה של העני, חייב להיות גם עונש נוסף מהמלך.

דוד לא ידע שהוא גוזר את הדין על עצמו, על שלקח לאישה את בת-שבע אשת אוריה החיתי.

גם העונש שגזר דוד, הגיע אליו בסופו של דבר, והוא שילם 'תשלומי ארבעה', בארבעה מילדיו: הילד שנולד מבת שבע – מת, תמר נאנסה, אמנון נרצח, ואבשלום מרד באביו ונהרג.

שלמה המלך, בנו של דוד (ובת שבע!) משווה בספר משלי בין גנב הבהמות לאדם הנואף:

"לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.
וְנִמְצָא, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן".

ולעומתו:

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא, וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה".

כלומר: אדם שגנב ברוב רעבונו ואכל, גם אם הוא מתחייב לשלם תשלום גבוה (שבעתיים), עדיין אפשר לדון לכף זכות ולא לבוז לו. לעומת זאת, אדם שנואף את אשת רעהו – לא יימחה פשעו לעולם.

הקנס שהוזכר במשלי הוא "שבעתיים". אולי הוא חיבור של הקנסות על שור ושה יחד (שלושה כבשים נוספים וארבעה שוורים נוספים, מלבד מה שגנב), ואולי הכוונה היא לתשלום גדול מאוד, ולאו דווקא פי שבע.

הרד"ק פירש ש"אַרְבַּעְתָּיִם" הוא פי שמונה. כל גנב חייב לשלם פי ארבעה, אבל לגנב רשע שכזה – ראוי להכפיל את העונש. בדבריו הוא מביא גם את תרגום יונתן בן עוזיאל (בנוסח שהיה לפניו) שפירש: "עַל חַד אַרְבְּעִין", כלומר: פי ארבעים. בנוסח התרגום שלפנינו מופיע "עַל חַד אַרְבְּעָה".

במדרש תהילים אמר רבי יהודה בר חנינא:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נאפת אחת, שש עשרה נואפות לך.
אתה רצחת אחד, שש עשרה נרצחות לך.
ארבעה על ארבעה".

לפי מדרש זה, המילה "אַרְבַּעְתָּיִם" אינה קשורה לקנס שקצבה התורה, אלא פירושה הוא ארבע כפול ארבע. יש לציין שלא מצאנו פירוט כלשהו של שש עשרה הנואפות או הנרצחות בבית דוד.

שבעתיים

מלבד בפסוק שראינו מספר משלי, המילה "שִׁבְעָתַיִם" מופיעה בתנ"ך עוד שש פעמים.

"לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". לפי פשט הכתוב, מי שיהרוג את קין ייענש בעונש גדול פי שבע. התרגום, המדרשים וכן רוב הפרשנים אמרו שהכוונה היא לשבעה דורות שבהם לא ייגעו לרעה בקין.

בתהילים נאמר: "כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הכוונה שם לזיקוק רב, ולאו דווקא לשבע פעמים.

במזמור ע"ט בתהילים אומר אסף: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם", והכוונה היא: רעה פי שבע ממה שעשו. מעין זה נאמר גם בפרשת הקללות בספר ויקרא: "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

בסוף ספר שמואל מסופר שהגבעונים דרשו לנקום במשפחת שאול ולהרוג שבעה מבניו. דוד נענה להם, והם הרגו שבעה מנכדיו של שאול. נאמר שם: "וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּ[י]ם יָחַד". כוונת הפסוק היא שהם נהרגו בבת אחת, אבל המילה 'שְׁבַעְתָּם' נכתבה עם יו"ד, ואפשר להבין מכאן שמשפחת שאול נענשה בעונש גדול שִׁבְעָתַיִם.

הנביא ישעיהו אומר:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם,
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

פשט הפסוק הוא שאור החמה ירבה מאוד כמו אור של שבעה ימים יחד. יש שדרשו פסוק זה על האור שהוזכר בבריאת העולם.

במסכת פסחים דרשה הגמרא את המילים 'שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' – שבע כפול שבע, כפול אור שבעת הימים, כלומר: פי שלוש מאות ארבעים ושלושה.

אתה זה בני עשו?

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.

נח דניאל ואיוב

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

כפתורים

כפתורים

 

"וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, 
כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"

התורה מתארת את כיבוש חבלי הארץ שסביב ארץ ישראל בידי עמי קדם. בני עשׂו כבשו את ארץ אדום מבני שעיר החורי, ועמון ומואב ירשו את ארצות הרפאים והאימים (ממזרח לים המלח).

בעזה ובסביבתה חיו בהתחלה הכנענים, כפי שכתוב בספר בראשית:

"וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד עַזָּה".

לאחר מכן, חיו בעזה ה'עווים' (לפי 'תרגום יונתן' היו אלה צאצאי הכנענים), עד שבאו 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' והשמידו אותם.

עוד בימי האבות חבל ארץ זה היה מיושב בפלשתים. ביציאת מצרים, הלכו בני ישראל דרך המדבר, כדי לא לעבור "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

האם יש קשר בין הכפתורים אשר כבשו את עזה לבין הפלשתים?

כפתור – במצרים

הכפתורים והפלשתים הוזכרו זה לצד זה בפרשת נח בין בני מצרים:

"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים, וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.
וְאֶת פַּתְרֻסִים, וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת כַּפְתֹּרִים".

אפשר להניח שכל העמים האלו חיו בארץ מצרים, והפלשתים נפרדו מאחיהם ונדדו לכיוון עזה. עוד אפשר לשער שארץ מוצאם של הפלשתים (כסלוחים) הייתה סמוכה ל'כפתור', והתיאור של כיבוש חבל עזה בידי ה'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' מתייחס לאותו המקרה.

הנביא עמוס השווה בין יציאת ישראל ממצרים לבין יציאת הפלשתים מכפתור:

"הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר…"

לסיכום: הפלשתים הקדמונים, נפרדו מאחיהם הכסלוחים והכפתורים יושבי מצרים, וכבשו את חבל עזה מהכנענים.

כפתור – קפוטקיא

לפי תרגום אונקלוס, 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' הם 'קַפּוֹטְקָאֵי דִּנְפָקוּ מִקַּפּוֹטְקִיָּא'.

קפוטקיא (קפדוקיה) זהו חבל ארץ שנמצא כיום בשליטת תורכיה.

ירמיהו התנבא על חורבן עזה, ואמר:

"עַל הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים,
לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר,
כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת פְּלִשְׁתִּים, שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר"

רואים מדבריו שהפלשתים אכן הגיעו מארץ כפתור. בפסוק זה אומר ירמיהו שלאחר חורבן ארץ פלשתים, לא יהיה מי שיעזור לצור ולצידון. הברית בין הפלשתים ילידי כפתור ובין צור וצידון (על חופי לבנון) יכולה לחזק את ההשערה שמוצא הפלשתים הוא מכפתור הצפונית, ולא מכפתור אשר בארץ מצרים.

הנביא יחזקאל סיפר שעל המגדלים של צור היו שומרים "גַּמָּדִים". יש שהסבירו מילה יחידאית זו כפי משמעותה המוכרת לנו: אנשים קטני קומה, אבל לפי תרגום יונתן, 'גמדים' הם 'קפוטקיים', בעלי הברית של צור וצידון.

נדידת הפלשתים

הפלשתים הגיעו לחופי ארץ ישראל בתקופות שונות. ייתכן שהנדידה הראשונה הייתה מאזור מצרים, כפי שתואר בספר בראשית. כנראה היו אלה הפלשתים שהוזכרו בסיפורי האבות.

במהלך השנים הגיעו קבוצות נוספות של גוים, מארצות שונות, וביניהן גם קפוטקיא.

צפניה הנביא אמר שמוצא הפלשתים הוא מאיי יוון:

"הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים,
דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

בימי דוד המלך היה מקום סמוך לארץ פלשתים אשר נקרא "נֶגֶב הַכְּרֵתִי". ייתכן שהוא נקרא כך על שם ארץ מוצא הפלשתים.

בין חיילי דוד המלך, היו גם לוחמים שנקראו: "הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי", והם היו כפופים לפיקודו של בניהו בן יהוידע.

חז"ל דרשו ש'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי' הם האורים והתומים, ולפי תרגום יונתן היו אלה הקשָּׁתים והקלָּעים. יש שהסבירו שהיו אלה פלשתים שכרתו ברית עם דוד, וסרו למשמעתו. אולי 'פלֵתי' זו קיצור של 'פלשתים'.

בסיפור בריחת דוד מאבשלום בנו, מסופר שהכרתי והפלתי נשארו נאמנים לדוד, והצטרפו אליו יחד עם 600 פלשתים מתושבי גת, וזה מחזק את ההשערה שהכרתי והפלתי הם אכן מצאצאי הפלשתים, יוצאי כרתים:

"וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי,
וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת,
עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ".

שמן המשחה

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

אחת עשרה הנקודות

"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.

בן סורר ומורה, היה או לא היה?

פרשת כי תצא פותחת בשלושה נושאים סמוכים:

  1. אשת יפת תואר (שבוית מלחמה שנישאת בעל כורחה)
  2. בן האהובה ובן השנואה (איסור הפליית בן בכור של אישה שנואה)
  3. בן סורר ומורה

חז"ל דרשו את סמיכות העניינים כ'עברה גוררת עברה' (מדרש תנחומא). מי שנושא לאישה את שבויית המלחמה – עתיד הוא שתהיה בביתו אישה אחת שנואה, ובנו שייוולד ממנה עשוי להיות בן סורר ומורה.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין עב ע"א): 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'.

לפי דרשות חז"ל על הפסוקים – כמעט ולא ייתכן שיהיה אי פעם בן סורר ומורה. הגיל שבו יכול הוא להיחשב לבן סורר ומורה – מצומצם מאוד. מלבד זאת, הוריו צריכים להיות דומים זה לזו במראה, בגובה ובקול. נוסף על כך: התורה נתנה רשות לאביו ולאמו למחול לו ולהצילו ממוות. כל ההלכות האלו הביאו את רבי יהודה למסקנה ש'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.

אכן לא ידוע לנו על מקרה כלשהו של בן סורר ומורה עם כל פרטיו ודקדוקיו, אבל בכל זאת, מצאנו כמה מקרים בתנ"ך שדומים במקצת לבן סורר ומורה. למרבה הפלא, כל המקרים האלו מתאימים גם לתחילת 'שרשרת העבירות' שמנו חז"ל.

נתבונן בארבעה מקרים שבהם אדם הכניס אישה זרה לביתו, וכתוצאה מכך נולד לו בן דחוי ושנוא, והבן הפך להיות אדם אלים ומסוכן לבריות.

ישמעאל

אברהם אבינו נשא את הגר שפחתו לאישה. זה היה רעיון של שרה אשתו, אבל בסופו של דבר שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה. ישמעאל (שהיה בעצם "הבכור בן השנואה") התיישב במדבר, והיה 'רֹבֶה קַשָּׁת'. רש"י פירש: 'יושב במדבר ומלסטם את העוברים'. לא לחינם בחר רש"י לתאר את מעשיו של ישמעאל כמו מעשיו של הבן הסורר.

אבימלך

לשופט גדעון היו נשים רבות, והוא הוסיף ונשא פילגש אחת מתושבי שכם. כמו שהפילגש לא הייתה חשובה כאחת מנשותיו, כך גם אבימלך, בן הפילגש, לא היה זכאי לנחול עם אחיו את חלקו בנכסי אביו. כנראה, הקנאה באחיו והכעס על הפלייתו לרעה – גרמה לו להתחבר אל אנשי שכם ולהרוג את כל אחיו, 'שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת'. בהמשך, נלחם אבימלך באנשי שכם והרג את כולם, וגם אלף איש ואישה מתושבי מגדל שכם. אבימלך נהרג כאשר אישה השליכה אבן גדולה על ראשו מראש המגדל של העיר תבץ. מותו מזכיר את עונש הסקילה של הבן הסורר והמורה.

יפתח

גלעד (משבט מנשה) נשא שתי נשים. האישה האהובה נקראה 'אֵשֶׁת גִּלְעָד', והאישה השנייה  הייתה 'אִשָּׁה זוֹנָה'. יפתח גיבור החיל, היה בנו הבכור של גלעד, מאשתו השנייה. לאחר שיפתח גדל, ילדה אשת גלעד בנים. בני אשת גלעד גדלו, וגרשו את יפתח מהמשפחה כדי שלא ייקח גם הוא חלק מנחלת גלעד. יפתח, 'הבכור בן השנואה', התיישב בארץ רחוקה, ואסף סביבו אנשים ריקים. אחרי שנלחם בבני עמון והושיע את ישראל, נגרמה בגללו מלחמת אחים קשה שנהרגו בה 42 אלף איש משבט אפרים.

אבשלום

דוד המלך נשא לאישה את מעכה, בִּתּו של תלמי מלך גשור. ככל הנראה מעכה הייתה 'אשת יפת תואר' שנלקחה בשבי במלחמה, ומפני שהייתה בת מלך – ניתנה דווקא לדוד המלך. מעכה ילדה לדוד את תמר ואת אבשלום. אבשלום ידע שמלכות אביו לא תינתן לו, ואחרי שחיסל את אמנון, בכור דוד, הכריז על מרד כנגד מלכות דוד. מרד אבשלום הסתיים במלחמת אחים קשה שבסופה נהרג אבשלום, וגופתו נסקלה ב'גַל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד', כמו סופו של הבן הסורר והמורה.