נמבזה ונמס

"וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג,
וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר,
וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים,
וְעַל כָּל הַטּוֹב,
וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם,
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"

שמואל הנביא שלח את שאול המלך להילחם בעמלק, ואסר עליו לקחת מאומה מהשלל.

שאול והעם חמלו על אגג מלך עמלק, ועל השלל המובחר:

  • מיטב הצאן והבקר
  • הכרים והמשנים – הם הכבשים והשוורים המשובחים ביותר. יונתן תרגם: "שמניא ופטימיא", כלומר: השמנים והמפוטמים. הכרים מוזכרים פעמים רבות בתנ"ך בהקשר של בהמות מפוטמות. בשירת האזינו נאמר: "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים". עמוס האשים את עם ישראל על שאננותם ובטחונם, והזכיר בדבריו את מנהגי הפינוק שרווחו בעם: "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק". המשנים לא הוזכרו עוד בהקשר לבהמות, אבל ייתכן שהכוונה לבהמה כפולה בגדלה (כמו "לחם משנה").
  • כל הטוב – כל מיני דברים טובים אחרים שלקחו בשלל.

אנו יודעים שהעמלקים היו נודדים במדבר ושודדים את כל מה שנקרה בדרכם. אפשר אולי להסביר שבהמות מפוטמות היו מצויות בעיקר ביישובי הקבע, ואם נמצאה בהמה כזו בידי העמלקים, זו ראיה לכך שהיא גנובה. ייתכן שזו הסיבה ששאול והעם התירו לעצמם לקחת את הבהמות האלו.

סוף הפסוק הוא הניגוד לחלקו הראשון: "וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". כלומר: שאול והעם לקחו את הבהמות הטובות, אבל לעומת זאת, את 'כל המלאכה נמבזה ונמס', לא לקחו, אלא החרימו.

על פי העניין נראה להסביר ש"כָּל הַמְּלָאכָה" הכוונה לבהמות אחרות, ואכן מצאנו שימוש במילה 'מלאכה' במשמעות זו: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" נאמר על אדם ששמר על הבהמה של חברו.

נמבזה ונמס – זהו התיאור של הבהמות שהוחרמו. נמבזה, מלשון בזיון, כלומר: בהמות בזויות וחלשות, ונמס, כנראה מלשון מאס, בהשמטת האות א', כלומר: בהמות מאוסות.

בספר מלאכי יש שימוש במילה 'נבזה' במשמעות של בהמה כחושה:

"בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ… וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה".

בתהילים מופיעים יחד התארים "נבזה" ו"נמאס":

מִזְמוֹר לְדָוִד,
ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח,
עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

יש שלוש אפשרויות לפסק ולהסביר את המילים "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", אך מעניין לשים לב ששלוש האפשרויות מופיעות במקומות שונים בפירושי רש"י.

  • נִבְזֶה – בְּעֵינָיו נִמְאָס. כלומר: אדם בזוי, נמאס בעיני הצדיק. הכוונה היא שאותו צדיק שרוצה לדור באוהל ה', חייב למאוס באנשים נבזים. כך פירש רש"י את הפסוק. ההסבר הזה מסתדר היטב עם המשך הפסוק: "ואת יראי ה' יכבד". הוא מואס בבזוי, ומכבד את יראי ה'.
  • נִבְזֶה-בְּעֵינָיו נִמְאָס – הנמאס, הרשע, נבזה בעיני הצדיק. הסבר זה מופיע בפירוש רש"י על מסכת מכות בדף כד עמוד א. על פי מה שמודפס בגמרות שלפנינו, פירוש זה לא נכתב בידי רש"י, אלא בידי ריב"ן, חתנו. פירוש רש"י על מכות מסתיים כמה דפים קודם לכן, וייתכן שרש"י נפטר אז.
  • נִבְזֶה בְּעֵינָיו (ו)נִמְאָס – כלומר: האדם הצדיק, אינו חושש לכבוד שלו, אלא הוא נבזה ונמאס בעיני עצמו. לפי פירוש זה, המילים 'נבזה' ו'נמאס' מחוברות, וכאילו כתוב "נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו". הגמרא דרשה את הפסוק הזה על חזקיהו מלך יהודה על שגרר את עצמות אביו, המלך אחז, בבזיון גדול. רש"י פירש (סנהדרין מז עמוד א): "הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו, שלא חש לכבודו במקום קידוש ה'". מעין זה כתב גם הרד"ק בפירושו לספר תהילים: "כי אף על פי שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת, אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס".

לפי ההסבר השלישי, שהמילים "נבזה ונמאס" מחוברות, אפשר להבין גם את המילים "נמבזה ונמס" כביטוי של בזיון ושפלות.

לא תנסו את ה'

"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,
כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה"

התורה מזהירה שלא לנסות את ה' כפי שניסו בני ישראל במדבר. מסתבר שהפסוק רומז על תלונות בני ישראל ברפידים, כאשר ביקשו מים לאחר קריעת ים סוף. לאחר שקיבלו בני ישראל את המים ששאלו, נקרא המקום בשם "מַסָּה וּמְרִיבָה":

"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה,
עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר,
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

על תלונות אלו נאמר בספר תהילים (צ"ה):

"אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.
אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, גַּם רָאוּ פָעֳלִי".

עוד נאמר בתהילים על תלונות בני ישראל (ע"ח):

"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים. אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?"

הניסיון שמתואר שם מכוון דווקא לשאלת האוכל במדבר (המן והשליו), ולא לניסיונות שהיו ב'מסה ומריבה'.

אפשר לפרש שהתורה אוסרת שני מיני ניסיונות:

  • ניסיון שנועד להוכיח אם ה' נמצא (הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן).
  • ניסיון שנועד לבחון את כוח ה' (הֲיוּכַל אֵל?).

מהאיסור לנסות את ה', למד הרמב"ם את האיסור לבחון את הנביא במופתים לאחר שהוחזק כנביא אמת.

בכמה מקרים בתנ"ך, ביקשו אנשים הוכחות בעזרת מופתים, אפילו לאחר הבטחה מפורשת מפי נביא.

גדעון

לאחר שהובטח גדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן", שלח גדעון ואסף את שבטי ישראל אליו לקראת המלחמה. המדיינים כבר נאספו אל עמק יזרעאל ונערכו למלחמה, ואז ביקש גדעון מופת שיוכיח את נצחונו העתידי:

"וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים:
אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,
הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן…"

בפעם הראשונה ביקש גדעון שהצמר יימלא בטל והאדמה תישאר יבשה, ובפעם השנייה ביקש נס גדול יותר: שהאדמה תהיה לחה והצמר יבש.

בקשת גדעון מראה שהוא לא היה בטוח כלל בניצחונו. אם נדייק בדבריו נראה שיש הבדל בין ניסיונות בני ישראל במדבר לבין המופת שביקש גדעון.

גדעון לא ניסה לבחון את כוח ה', אלא האם הוא בעצמו ראוי לנצח את מדין.

גיזת הצמר והאדמה הם משל לגדעון ולכל העם. בפעם הראשונה ביקש גדעון להיווכח שהוא אכן ראוי יותר מכולם להוביל את המלחמה, ובפעם השנייה רצה גדעון לדעת שכל עם ישראל ראויים גם כן לישועה.

אין בניסיון זה פקפוק ביכולת ה', אלא רק הטלת ספק בזכות שעומדת לו ולכל ישראל איתו.

חזקיהו

חזקיהו מלך יהודה חלה בשחין רע, וישעיהו הנביא בישר לו שהוא עתיד למות מחליו:

"כֹּה אָמַר ה':
צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה"

חזקיהו התפלל לה', וישעיהו נשלח אליו בשנית עם הבשורה:

"שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ,
רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ,
הִנְנִי רֹפֶא לָךְ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'.
וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה…"

לאחר שבישר ישעיהו על הרפואה, ציווה:

"וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ:
'קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים'.
וַיִּקְחוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי"

לאחר ששמע זאת חזקיהו, ביקש מישעיהו אות:

"מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'?"

ישעיהו הציע לו שני מופתים. האחד, שיעצור הצל לפנות הערב במקומו, והשני, שיחזור הצל אחורה, וייראה כאילו עכשיו שעת הבוקר. חזקיהו בחר באפשרות השנייה, וכך היה.

מדוע ביקש חזקיהו מופת?

ייתכן שאחרי ששמע חזקיהו שתי נבואות סותרות, לא נחה דעתו עד שראה את המופת. עוד אפשר לומר שמפני שציווה ישעיהו לרפא אותו בעזרת רפואה 'טבעית' (דבלת תאנים), ולא בנס, רצה חזקיהו להיווכח שבשורת הרפואה היא אכן מאת ה', ולא תלויה בתרופה כלשהי.

המופת שביקש חזקיהו רומז על חייו שעמדו להסתיים, ופתאום התארכו. כמו השמש שנטתה לשקוע, ופתאום חזרה לאחוריה.

אחז

ישעיהו ניבא גם למלך אחז (אביו של חזקיהו). אחז היה אחד מהמלכים הרשעים ביותר במלכות יהודה. בימיו, חברו יחד מלך ישראל ומלך ארם, ורצו לכבוש את ירושלים.

ישעיהו הודיע לכל העם שבעוד שנים ספורות יכבוש מלך אשור גם את ממלכת ישראל וגם את ארם, ויסיר את האיום הזה מעל ירושלים.

ישעיהו רצה להוכיח למלך אחז את נבואתו, וביקש ממנו לבחור אות:

"שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ,
הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה".

אחז סירב לבחור אות, ואמר: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'".

דברי אחז מזכירים ממש את לשון התורה "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'", ואפשר אפילו לחשוב לרגע שאחז דיבר כך מרוב צדקותו ואמונתו.

האמת היא שאחז סירב לשמוע את נבואת ישעיהו. כאשר סירב לבקש אות, הוא הביע בכך את התעלמותו המוחלטת מדבר ה'. אולי אפילו לעג כך לנביא, וסירב לשמוע אותו בטענה 'דתית', כאילו הוא מקפיד על מצוות התורה אף יותר מישעיהו עצמו.

דעואל ורעואל

"לְגָד, אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל"
"וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד, אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל"

 

שם אביו של נשיא שבט גד נכתב בשתי צורות: 'דעואל' ו'רעואל'.

האותיות ד' ו-ר' מתחלפות כמה פעמים בתנ"ך בין מילים זהות או דומות.

יש שתי דרכים להסביר חילופי אותיות מעין אלו.

  • שתי צורות שונות ונכונות להגות את המילה.
  • האותיות הוחלפו בגלל דמיון ביניהן (או צורת אות דומה, או הגייה דומה).

כעת נעבור על כמה מילים שהוחלפו בהן האותיות ד' ור', ונראה מה פשר ההחלפה.

דעואל-רעואל

לשני השמות יש משמעות דומה. 'דעואל' פירושו חבר של ה' (מודַע הוא חבר), ורעואל הוא רֵעַ לה'.

בשם 'רעואל' נקרא גם בנו של עשו, וגם חותן משה.

הרמב"ן כתב שאנשים היו קוראים לנשיא שבט גד בשני השמות, והתורה  רשמה את שניהם בשני מקומות שונים כדי ללמד אותנו על כך.

ריפת-דיפת, דודנים-רודנים

בספר בראשית כתוב:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים"

ובדברי הימים:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים"

בשתי  מילים כאן הוחלפו האותיות ד' ו-ר'.

רש"י דרש את ההבדל הזה על מהותם של אותם עמים. ריפת ודיפת הוא דרש מלשון רפיון ודופי, ואת דודנים ורודנים הוא הסביר שבתחילה הם נראים כאוהבים לנו (דודנים מלשון 'דודים'), ולבסוף רודים בנו ומשעבדים אותנו.

לעומתו, הסביר הרד"ק שאלו שתי צורות שונות שהופיעו בספרי יוחסין עתיקים, ובספר דברי הימים זה נכתב שונה ממה שנכתב בתורה, כדי שנדע שזהו אותו העם.

ייתכן שמקור ההבדל בספרים העתיקים הוא הדמיון בין האותיות.

אחד-אחר

הדמיון בין האותיות ד' ו-ר', עלול לגרום להחלפה ביניהם. אם בעקבות ההחלפה ישתנה שם של עַם קדום, אין בכך כלום. אבל מה אם ההחלפה תגרום להבנת פסוק בצורה בעייתית?

בספר שמות כתוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", ובספר דברים כתוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".

כדי שלא יוחלפו בטעות "אֵל אַחֵר" ב"אֵל  אֶחָד", הודגשו שתי האותיות ונכתבו גדולות מחברותיהן.

 

קרי וכתיב

בששה מקומות בתנ"ך מתחלפות  האותיות ד' ו-ר' ב'קרי וכתיב'. נראה דוגמה אחת.

על ימי אחז מלך יהודה נאמר:

"בָּעֵת הַהִיא
הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם
וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת,
וַאֲדוֹמִים [וארמים] בָּאוּ אֵילַת
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

שנים מעטות קודם לכן, עוזיה המלך (סבא של אחז) כבש את אילת מידי אדוֹם. כעת, בימי אחז, כבש מלך ארם את אילת ושלט בה. את היהודים (בני שבט יהודה) הוא גירש, ואל העיר החזיר את האדוֹמים.

על פי הכתיב, התושבים החדשים הם הארמים, בני עמו של רצין המלך. ייתכן שלאחר כיבוש העיר, גרו בה יחד האדומים והארמים, ובגלל שהמילים דומות, הצליחו לרמוז זאת בפסוק בעזרת החלפת אותיות.