"וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם,
וְאִם אַיִן –
מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

משה הפציר בה' לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואפילו ביקש להימחות מהספר למענם.

מה פשר בקשתו של משה "מחני נא מספרך"? רש"י פירש: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עליי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", כלומר, משה ביקש לא להיות מוזכר כלל בתורה, אם ה' לא יישא את חטא העם.

יש קושי גדול לומר שדברי משה מכוונים למחיקתו מספר התורה. את ספר התורה כתב משה בעצמו לפני מותו, כמו שכתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם", ואם כן, כיצד אמר לה' "מספרך אשר כתבת"? הרי התורה עדיין לא נכתבה, וגם כשתיכתב, יהיה זה בידי משה ולא בידי ה'.

עוד הקשה הרמב"ן, שה' ענה למשה "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", והרי לא התפרשו שמות החוטאים כך שיהיה אפשר למחות אותם.

מפורסמת וידועה הדרשה שמפני דבריו של משה, לא הוזכר שמו בפרשת תצווה. את הדרשה הזו מביא בעל הטורים, והיא מוזכרת גם בזוהר. דרשה זו קשה עד מאוד, מפני שפרשת תצווה נאמרה עוד קודם חטא העגל, ועוד, שחלוקת הפרשיות המקובלת בידינו היא מאוחרת מאוד, ואין כל סיבה להתייחס לפרשת תצווה כיחידה אחת.

ספר החיים

השיטה הרווחת יותר בין הפרשנים היא שכוונת משה הייתה להימחות מספר החיים.

'ספר החיים' הוא משל, כביכול לפני ה' כתובים כל בני האדם, ומחיקת אדם מספר זה שקולה למוות. בקשת משה "מחני נא מספרך" היא כמו בקשתו בפרשת בהעלתך: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג".

הרמב"ן הוסיף ואמר שכוונתו של משה הייתה למסור את עצמו למוות במקום עם ישראל. משה אמר לה': אם אינך סולח להם, הרוג אותי במקומם, ואני אסבול את העונש שלהם. ה' סירב לבקשתו וענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רק החוטאים ימותו, ואתה שלא חטאתָ – לא.

המשל של 'ספר החיים' מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך.

ישעיהו אמר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם". כוונתו: כל הצדיקים אשר ייכתבו בספר החיים, יישארו בירושלים, אבל הרשעים יעברו מהעולם, כפי שאמר בדרך משל בפסוק הבא: "אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַיִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".

דבריו של ישעיהו הם המקור למה שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים: "כתבנו לחיים".

בסוף ספר דניאל כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כמה פרקים קודם לכן, מתאר דניאל כיצד ה' שופט את העולם: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ" (ובלשוננו: נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו וריבוא רבבות יעמדו לפניו, יושב למשפט והספרים פתוחים).

בספר תהלים (פרק ס"ט), מבקש דוד מה' להיפרע מהרשעים: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". בפרק קל"ט מתאר דוד את ראשית יצירתו: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", כלומר: עוד בטרם נולדתי, ידעת את צורתי, וכתבת אותי בספרך.

ירמיהו הנביא אומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ", כלומר: הסרים מדרך ה' ייכתבו בארץ, בתחתיות השאול, שלא כמו הצדיקים שנכתבים בספר שלפני ה'.

יחזקאל אמר על נביאי השקר: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ".

גם הנביא מלאכי מזכיר את כתיבת הצדיקים בספר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מיד לאחר מכן, מוזכר העונש לרשעים והשכר לצדיקים:

"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ…
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה,
וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה"

תשלומי ארבעה וחמישה הם קנס שקבעה התורה לאדם שגנב שור או כבש, ושחטו או שמכר אותו. אם אדם גנב כבש, עליו לשלם את הכבש ועוד שלושה כבשים נוספים, ואם גנב שור, ישלם את השור ועוד ארבעה שוורים.

לא נאמרה בתורה סיבת ההחמרה בענשו של גנב בהמות, וכן סיבת ההחמרה על גניבת שור יותר מגניבת שׂה, אבל חז"ל נתנו כמה טעמים לכך.

אמרו בגמרא שגנב הבהמות מחויב בקנס גדול בגלל 'שנשתרש בחטא' או מפני 'ששנה בחטא', כלומר, המעשה הרע הושרש היטב בגנב ולכן הוא נענש בחומרה, ועוד, הגנב הוסיף חטא על פשעו כאשר לקח את הבהמה למכרה בשוק או ששחט אותה, ולכן יש להחמיר בענשו.

חז"ל נתנו גם שני טעמים לתשלום הגבוה יותר על גניבת השור:

"שור שביטלו ממלאכתו – חמישה. שׂה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה…
שור שהלך ברגליו – חמישה. שׂה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

כבשת הרש

פעם אחת בתנ"ך מצאנו דין שנפסק כמצוות התורה בגניבת בהמה.

נתן הנביא ביקש מדוד לפסוק את דינו של האיש העשיר שגנב את כבשת האיש הרש והכינה למאכל לאורח הבא אליו.

דוד פסק נחרצות ואמר: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".

זהו בדיוק המקרה של אדם שגנב כבש ושחטו. התורה אמרה "אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה", ודוד פסק עליו לשלם "אַרְבַּעְתָּיִם". אבל דוד הוסיף וגזר גם עונש מוות על הגנב. ייתכן שדוד השתמש כאן בסמכותו המלכותית להרוג פושעים כרצונו. את הנזק הממוני יחזיר הגנב, וגם את הקנס שקצבה לו התורה. אבל במקרה חמור כל כך, של אדם עשיר שגונב את הכבשה היחידה של העני, חייב להיות גם עונש נוסף מהמלך.

דוד לא ידע שהוא גוזר את הדין על עצמו, על שלקח לאישה את בת-שבע אשת אוריה החיתי.

גם העונש שגזר דוד, הגיע אליו בסופו של דבר, והוא שילם 'תשלומי ארבעה', בארבעה מילדיו: הילד שנולד מבת שבע – מת, תמר נאנסה, אמנון נרצח, ואבשלום מרד באביו ונהרג.

שלמה המלך, בנו של דוד (ובת שבע!) משווה בספר משלי בין גנב הבהמות לאדם הנואף:

"לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.
וְנִמְצָא, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן".

ולעומתו:

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא, וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה".

כלומר: אדם שגנב ברוב רעבונו ואכל, גם אם הוא מתחייב לשלם תשלום גבוה (שבעתיים), עדיין אפשר לדון לכף זכות ולא לבוז לו. לעומת זאת, אדם שנואף את אשת רעהו – לא יימחה פשעו לעולם.

הקנס שהוזכר במשלי הוא "שבעתיים". אולי הוא חיבור של הקנסות על שור ושה יחד (שלושה כבשים נוספים וארבעה שוורים נוספים, מלבד מה שגנב), ואולי הכוונה היא לתשלום גדול מאוד, ולאו דווקא פי שבע.

הרד"ק פירש ש"אַרְבַּעְתָּיִם" הוא פי שמונה. כל גנב חייב לשלם פי ארבעה, אבל לגנב רשע שכזה – ראוי להכפיל את העונש. בדבריו הוא מביא גם את תרגום יונתן בן עוזיאל (בנוסח שהיה לפניו) שפירש: "עַל חַד אַרְבְּעִין", כלומר: פי ארבעים. בנוסח התרגום שלפנינו מופיע "עַל חַד אַרְבְּעָה".

במדרש תהילים אמר רבי יהודה בר חנינא:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נאפת אחת, שש עשרה נואפות לך.
אתה רצחת אחד, שש עשרה נרצחות לך.
ארבעה על ארבעה".

לפי מדרש זה, המילה "אַרְבַּעְתָּיִם" אינה קשורה לקנס שקצבה התורה, אלא פירושה הוא ארבע כפול ארבע. יש לציין שלא מצאנו פירוט כלשהו של שש עשרה הנואפות או הנרצחות בבית דוד.

שבעתיים

מלבד בפסוק שראינו מספר משלי, המילה "שִׁבְעָתַיִם" מופיעה בתנ"ך עוד שש פעמים.

"לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". לפי פשט הכתוב, מי שיהרוג את קין ייענש בעונש גדול פי שבע. התרגום, המדרשים וכן רוב הפרשנים אמרו שהכוונה היא לשבעה דורות שבהם לא ייגעו לרעה בקין.

בתהילים נאמר: "כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הכוונה שם לזיקוק רב, ולאו דווקא לשבע פעמים.

במזמור ע"ט בתהילים אומר אסף: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם", והכוונה היא: רעה פי שבע ממה שעשו. מעין זה נאמר גם בפרשת הקללות בספר ויקרא: "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

בסוף ספר שמואל מסופר שהגבעונים דרשו לנקום במשפחת שאול ולהרוג שבעה מבניו. דוד נענה להם, והם הרגו שבעה מנכדיו של שאול. נאמר שם: "וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּ[י]ם יָחַד". כוונת הפסוק היא שהם נהרגו בבת אחת, אבל המילה 'שְׁבַעְתָּם' נכתבה עם יו"ד, ואפשר להבין מכאן שמשפחת שאול נענשה בעונש גדול שִׁבְעָתַיִם.

הנביא ישעיהו אומר:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם,
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

פשט הפסוק הוא שאור החמה ירבה מאוד כמו אור של שבעה ימים יחד. יש שדרשו פסוק זה על האור שהוזכר בבריאת העולם.

במסכת פסחים דרשה הגמרא את המילים 'שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' – שבע כפול שבע, כפול אור שבעת הימים, כלומר: פי שלוש מאות ארבעים ושלושה.

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

"וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"

התרפים הוזכרו בתנ"ך כמה פעמים ככלי לגילוי עתידות. איננו יודעים מה הייתה צורתם וכיצד השתמשו בהם. ככל הנראה היו אנשים שממש עבדו את התרפים, מפני שלבן קרא להם "אֱלֹהָי", אבל אפשר להניח שברוב המקרים הכוונה היא לחפץ שמסייע לנבא את העתיד, ולא לפסל שנעבד.

התורה אסרה כל מיני פעולות אליליות למטרת תקשורת וחיזוי:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,
קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

התרפים לא הופיעו ברשימה, וכלל לא הוזכרו עוד בתורה מלבד אצל לבן. בכל זאת אפשר להתרשם מהיחס השלילי של הנביאים אליהם:

יאשיהו מלך יהודה ביער מממלכתו "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים".

זכריה הנביא אמר: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".

בתרפים השתמשו כאמור לחזות את העתיד. מלך בבל השתמש בתרפים ובקסמים נוספים כאשר החליט לעלות למלחמה על ירושלים:

"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ,
בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם:
קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד".

חז"ל אמרו במדרש שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ישתמש בהם ויגלה לאן הם ברחו.

אפוד ותרפים

פעמיים הוזכרו בתנ"ך התרפים יחד עם האפוד. גם באפוד השתמשו לצורך חיזוי וקבלת תשובות לשאלות קשות. על האפוד של הכהן הגדול היה קשור החושן ובתוכו "האורים והתומים", והיו אנשים נוספים שהיו חגורי אפוד ככל הנראה כחלק מתהליך של התקדשות והכנה לנבואה.

הנביא הושע אמר: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". נבואתו מכוונת לתקופה ארוכה של ריקנות בעם ישראל, ללא שלטון יציב וללא התגלות אלוהית, גם בדרכים כשרות (אפוד), וגם בדרכים אסורות (תרפים).

האפוד והתרפים היו חלק מאביזרי הפולחן בבית האלהים שהקים מיכה: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה… וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים".

מיכה אירח בביתו את הנער הלוי יהונתן בן גרשום, מינה אותו לכהן בבית האלהים, ודאג לכל מחסורו: "וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ".

תנאי האירוח של הנער מזכירים מעט את תקופת מגורי יעקב בבית לבן. יעקב ביקש מה' שייתן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ועל משכורתו נאמר "עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כאשר עלו המרגלים משבט דן צפונה לחפש נחלה לבני השבט שלהם, עברו דרך בית מיכה וקיבלו שם את ברכתו של הכהן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: לְכוּ לְשָׁלוֹם! נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ". לאחר זמן, עלו כל בני שבט דן לכבוש את נחלתם בצפון, ושוב עברו דרך בית מיכה. הם גנבו ממנו את הפסל והמסכה, את האפוד ואת התרפים, וגם את הכהן שכנעו להצטרף אליהם.

מיכה ובני ביתו נזעקו לרדוף אחרי בני דן, והצליחו להשיגם: "נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן", בדומה לנאמר במרדף של לבן אחרי יעקב: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו… וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ".

מיכה אמר להם: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם!", ולבן שאל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?".

מיכה ראה שבני דן חזקים ממנו ושב לביתו, וגם לבן שב לביתו מבלי להציל את התרפים שלו.

דוד ומיכל

כאשר ביקש שאול להרוג את דוד, שלח את חייליו אל בית דוד וציווה אותם לשמור על הבית ולהרגו בבוקר. מיכל, אשת דוד (בִתּו של שאול), הורידה אותו בעד החלון, וכך הצליח להימלט. כדי להטעות את חיילי שאול, הניחה מיכל על מיטת דוד את התרפים, הניחה מראשותיו את 'כְּבִיר הָעִזִּים' (בגד כלשהו משערות עיזים), ואמרה לחיילים שדוד חולה. רק אחרי ששאול התעקש ודרש "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ" התגלתה התרמית.

אפשר למצוא דמיון גם בין הסיפור הזה לסיפור התרפים של לבן. בשני המקרים מגלה אישה נאמנות לבעלה ומשקרת לאביה, ובשניהם היא משתמשת בטענה של חולי כנגד אביה ('כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי').

מסיפור זה אפשר ללמוד שלתרפים יש צורת אדם, עד כדי כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שדוד אכן שוכב על המיטה.

הימצאות התרפים בביתו של דוד מפתיעה עד מאוד. אפשר לחזק כך את ההשערה שהתרפים לא נחשבו לעבודת אלילים, והיו גם אנשים כשרים בישראל שהשתמשו בהם.

רבי יצחק אברבנאל הסביר שאמנם היו אנשים שהשתמשו בתרפים לצורך עבודה זרה או ניחוש, אבל היו גם תרפים למטרה אחרת: "והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתן אותו, ומזה המין היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד, לאהבתה את דוד מאוד, ולא היה בהם צד עוון".

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.

"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק,
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"

רבקה הגיעה אל יצחק מארם נהריים רכובה בראש שיירת גמלים, ויחד איתה באו נערותיה, מיניקתה, ועבדו של אברהם. בפעם הראשונה שראתה רבקה את יצחק, היא הגיבה בצורה משונה: נפלה מעל הגמל והתעטפה בצעיף שלה.

הפרשנים תיארו כל אחד בדרכו את הנפילה של רבקה, ואת הסיבה לנפילה.

רש"י הסביר על פי התרגום והמדרש שרבקה רכנה מעל הגמל. כפפה את קומתה והרכינה ראשה בעודה על הגמל.

הרשב"ם והרד"ק הסבירו שהיא נפלה מהגמל בגלל צניעותה. אולי כוונתם היא שרבקה לא רצתה שיצחק יראה אותה רוכבת, ולכן ירדה במהירות ארצה. ההתעטפות בצעיף מיד לאחר מכן מחזקת פירוש זה.

האבן עזרא הסביר שהיא נפלה ברצונה, כנראה כדי להשתחוות לפני יצחק.

נפילה מעל הבהמה לקראת מישהו מבטאת כבוד והכנעה, ומצאנו עוד אנשים שנהגו כך.

נעמן

נעמן, שר צבא מלך ארם, התרפא מצרעתו על ידי אלישע, וכאשר פנה ללכת לדרכו, רדף אחריו גיחזי, משרתו של אלישע, כדי לקחת ממנו מתנות. נעמן ראה את גיחזי ונפל מהמרכבה:

"וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו,
וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם?"

בנפילה זו ביטא נעמן את הכבוד הרב שרחש לאלישע.

אביגיל

אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, רכבה על החמור לקראת דוד כדי לפייס אותו ולהניא אותו מכוונתו להרוג את בעלה. כאשר הגיעה אל דוד, ירדה מהחמור ונפלה ארצה:

"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ".

אביגיל ביטאה בכך את הכנעתה המוחלטת לדוד, ואכן דוד שמע לקולה ולא הרג את נבל.

עכסה

שונה מכולם היא עַכְסָה, ביתו של כָּלֵב.

כלב הבטיח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה".

עתניאל בן קנז, אחיו הקטן של כלב, הצליח לכבוש את העיר קרית ספר, ואכן קיבל את עכסה לאישה.

המפגש בין עתניאל לעכסה היה מוזר עד מאוד:

"וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ?
וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם!
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

עכסה דרשה מעתניאל לבקש מכלב אביה שדה. לאחר שקיבלה את השדה, דרשה עכסה מאביה להוסיף לה גם מעיינות מים בנחלה, מפני שהשדה שקיבלה נמצאת בשטח מדברי ויבש. את בקשתה שילבה עכסה ב'הצגה': צנחה מהחמור וגרמה לאביה לצאת מגדרו כדי לרצות אותה.

אפשר לראות דמיון רב בין סיפור עכסה לסיפור רבקה.

בשניהם מתקיים 'מבחן' לקראת חתונה. עבד אברהם בחן את גמילות החסד של הכלה המיועדת, וכלב בחן את גבורת החתן.

רבקה השקתה במים רבים את העבד ואת גמליו, ועכסה דרשה מעיינות מים בנחלתה.

עכסה ביקשה את השדה, ויצחק יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".

עכסה קיבלה בנחלה את "אֶרֶץ הַנֶּגֶב" ועל יצחק נאמר שם "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

רבקה נפלה מהגמל, ועכסה צנחה מהחמור.

ההבדל ביניהם בולט מאוד. אפשר להתרשם שרבקה מתנהגת באצילות ובהכנעה. היא עומדת בניסיון של העבד בהצלחה, מסכימה לבוא אחריו אל ארץ לא נודעת, ומרכינה את עצמה לפני יצחק ברגע שראתה אותו. היא גם מתיישבת אתו בארץ הנגב ועוברת יחד אתו את מצוקת המים ואת המלחמות עם הפלשתים על הבארות.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מעכסה הוא של פינוק ודרישת מותרות. היא גדלה ב'משפחת אצולה'. כלב אביה היה הנשיא של שבט יהודה, ובעלה עתיד היה להיות השופט הראשון שיושיע את ישראל. הצניחה מהחמור לא באה מתוך כבוד והכנעה וגם לא מצניעות, אלא כדי למשוך תשומת לב ולעורר רחמים.

מעשה עכסה מופיע פעמיים בתנ"ך: בספר יהושע ברשימת ערי נחלת יהודה, ובתחילת ספר שופטים. ספר שופטים תיאר את ההידרדרות של עם ישראל ואת הרפיון בכיבוש הארץ. ייתכן שסיפור עכסה נועד להדגיש את החולשה הזו ואת הרצון לספק את הצרכים המידיים במקום להתמודד עם אתגרי הארץ.

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

 

"וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, 
כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"

התורה מתארת את כיבוש חבלי הארץ שסביב ארץ ישראל בידי עמי קדם. בני עשׂו כבשו את ארץ אדום מבני שעיר החורי, ועמון ומואב ירשו את ארצות הרפאים והאימים (ממזרח לים המלח).

בעזה ובסביבתה חיו בהתחלה הכנענים, כפי שכתוב בספר בראשית:

"וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד עַזָּה".

לאחר מכן, חיו בעזה ה'עווים' (לפי 'תרגום יונתן' היו אלה צאצאי הכנענים), עד שבאו 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' והשמידו אותם.

עוד בימי האבות חבל ארץ זה היה מיושב בפלשתים. ביציאת מצרים, הלכו בני ישראל דרך המדבר, כדי לא לעבור "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

האם יש קשר בין הכפתורים אשר כבשו את עזה לבין הפלשתים?

כפתור – במצרים

הכפתורים והפלשתים הוזכרו זה לצד זה בפרשת נח בין בני מצרים:

"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים, וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.
וְאֶת פַּתְרֻסִים, וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת כַּפְתֹּרִים".

אפשר להניח שכל העמים האלו חיו בארץ מצרים, והפלשתים נפרדו מאחיהם ונדדו לכיוון עזה. עוד אפשר לשער שארץ מוצאם של הפלשתים (כסלוחים) הייתה סמוכה ל'כפתור', והתיאור של כיבוש חבל עזה בידי ה'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' מתייחס לאותו המקרה.

הנביא עמוס השווה בין יציאת ישראל ממצרים לבין יציאת הפלשתים מכפתור:

"הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר…"

לסיכום: הפלשתים הקדמונים, נפרדו מאחיהם הכסלוחים והכפתורים יושבי מצרים, וכבשו את חבל עזה מהכנענים.

כפתור – קפוטקיא

לפי תרגום אונקלוס, 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' הם 'קַפּוֹטְקָאֵי דִּנְפָקוּ מִקַּפּוֹטְקִיָּא'.

קפוטקיא (קפדוקיה) זהו חבל ארץ שנמצא כיום בשליטת תורכיה.

ירמיהו התנבא על חורבן עזה, ואמר:

"עַל הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים,
לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר,
כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת פְּלִשְׁתִּים, שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר"

רואים מדבריו שהפלשתים אכן הגיעו מארץ כפתור. בפסוק זה אומר ירמיהו שלאחר חורבן ארץ פלשתים, לא יהיה מי שיעזור לצור ולצידון. הברית בין הפלשתים ילידי כפתור ובין צור וצידון (על חופי לבנון) יכולה לחזק את ההשערה שמוצא הפלשתים הוא מכפתור הצפונית, ולא מכפתור אשר בארץ מצרים.

הנביא יחזקאל סיפר שעל המגדלים של צור היו שומרים "גַּמָּדִים". יש שהסבירו מילה יחידאית זו כפי משמעותה המוכרת לנו: אנשים קטני קומה, אבל לפי תרגום יונתן, 'גמדים' הם 'קפוטקיים', בעלי הברית של צור וצידון.

נדידת הפלשתים

הפלשתים הגיעו לחופי ארץ ישראל בתקופות שונות. ייתכן שהנדידה הראשונה הייתה מאזור מצרים, כפי שתואר בספר בראשית. כנראה היו אלה הפלשתים שהוזכרו בסיפורי האבות.

במהלך השנים הגיעו קבוצות נוספות של גוים, מארצות שונות, וביניהן גם קפוטקיא.

צפניה הנביא אמר שמוצא הפלשתים הוא מאיי יוון:

"הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים,
דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

בימי דוד המלך היה מקום סמוך לארץ פלשתים אשר נקרא "נֶגֶב הַכְּרֵתִי". ייתכן שהוא נקרא כך על שם ארץ מוצא הפלשתים.

בין חיילי דוד המלך, היו גם לוחמים שנקראו: "הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי", והם היו כפופים לפיקודו של בניהו בן יהוידע.

חז"ל דרשו ש'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי' הם האורים והתומים, ולפי תרגום יונתן היו אלה הקשָּׁתים והקלָּעים. יש שהסבירו שהיו אלה פלשתים שכרתו ברית עם דוד, וסרו למשמעתו. אולי 'פלֵתי' זו קיצור של 'פלשתים'.

בסיפור בריחת דוד מאבשלום בנו, מסופר שהכרתי והפלתי נשארו נאמנים לדוד, והצטרפו אליו יחד עם 600 פלשתים מתושבי גת, וזה מחזק את ההשערה שהכרתי והפלתי הם אכן מצאצאי הפלשתים, יוצאי כרתים:

"וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי,
וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת,
עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ".

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.