"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"
החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.
הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.
במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".
שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.
הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:
"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"
עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).
יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).
חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".
בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.
החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).
אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.
בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.
ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.
בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.
בלוג התנ"ך 