נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.

מידות משקל אחידות, הן הבסיס לניהול מסחר בחברה אנושית מתוקנת. התורה מזהירה אותנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". שלמה המלך אומר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". חכמינו הפליגו בחומרת מי שמרמה במשקל: "נקרא שנוא ומשוקץ, חרם ותועבה". חכמים חייבו את המוכר לנקות את אבני המשקל מהלכלוך המצטבר עליהם, ואף תיקנו למנות פַּקָּח שבסמכותו להכות ולהעניש את הרמאים (בבא בתרא פ"ט ע"א).

 

שקל הקודש

השֶׁקֶל המוזכר בתורה, היה חתיכת כסף או זהב במשקל קבוע. השקל נקרא כך מפני שכדי לדייק בו היה צריך לשקול אותו במאזניים. אברהם אבינו שקל את הכסף לפני שנתן אותו לעפרון בתמורה למערת המכפלה: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף… אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". גם ירמיהו הנביא שקל במאזניים את הכסף ששילם לחנמאל בן דודו תמורת השדה בענתות.

משקלו של שקל הקודש חשוב לנו כיום כדי לדעת מה משקל חמשת השקלים אשר ניתנים לכהן בפדיון הבן. משקל מחצית השקל, הוא מחצית משקל הקודש, ויש הנוהגים כיום לתרום צדקה 'זכר למחצית השקל' לפי כסף טהור במשקל זה. מחצית השקל נקראת בתורה בֶּקַע, מפני שהשקל נבקע ונחלק לשניים. בֶּקַע היה גם משקל הנזם שנתן עבד אברהם לרבקה לאחר שהשקתה את גמליו. לפי רוב הפוסקים, משקל שקל הקודש שווה לכ-19 גרם של ימינו.

 

גרה

כדי למנוע מאנשים לזייף את המשקל, נקבע השקל לפי משקל של "עֶשְׂרִים גֵּרָה".  רש"י ועוד כמה פרשנים אומרים שגרה היא מעה, מין מטבע פחוּת בערכו. הערך הכספי הקטן ביותר כיום נקרא "אגורה" (אף על פי שמטבע של אגורה בודדת איננו סחיר כבר שנים רבות). המילה אגורה מופיעה פעם יחידה בתנ"ך בתחילת ספר שמואל: "לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם". רוב הפרשנים הסבירו שאגורה היא גֵּרָה, ולפי זה שֶׁקֶל שווה למשקל עשרים אגורות כסף.

סביר להניח שגֵּרָה הייתה מצויה בידי כל אדם, והיה אפשר בקלות לשקול את שֶׁקֶל הזהב או הכסף כנגד עשרים גרות ולוודא שמשקלה תקין. הרמב"ם השווה את משקל השקל ל-320 גרעיני שעורה (ומשקל הגרה – 16 גרעיני שעורה).

רבי אברהם אבן עזרא הסביר שפירוש המילה גרה הוא: גרעין של חרוב (גרה מלשון גרגיר). עץ החרוב לא מופיע כלל בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר פעמים רבות. בימי קדם היה נהוג להשתמש בגרעיני החרוב כדי לשקול אבנים יקרות, מפני שגרעיני החרוב קשים מאוד ואינם נשחקים, וכמעט שאין הבדל במשקל ביניהם. משקל ממוצע של גרעין חרוב הוא כחמישית גרם, וזהו משקל הקראט שבו משתמשים כיום ליהלומים ולאבני חן יקרות מאוד (קרטיון = חרוב ביוונית, ויש גם דמיון למילה גרה). לפי הסבר זה, משקל שקל הקודש הוא 20 גרעיני חרוב, דהיינו 4 גרם, אבל לא ראיתי מישהו שפסק משקל זה להלכה.

כיכר

משקל הכיכר הוא שלושת אלפי שקלים. לפי משקל שקל הקודש הנהוג כיום בהלכה, שווה משקל הכיכר לכ-57 קילוגרם. כל מחציות השקל שנאספו במדבר הסתכמו ב-100 ככרות כסף וחצי (כמעט 6 טון כסף), ומהם הכינו את אדני המשכן ואת ווי העמודים. משקל הזהב במשכן הסתכם ב-29 ככר זהב (כ-1600 ק"ג).

המנורה במשכן נעשתה מכיכר זהב אחד בלבד ויש אומרים שגם כל כלי המנורה הוכנו מאותו הכיכר.

המן הבטיח לתת לאחשורוש: "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (למעלה מ-500 טון כסף). סכום זה נראה לנו עצום עד לאין שיעור, אבל בספר דברי הימים מופיע משקל גדול הרבה יותר לזהב ולכסף שהוריש דוד המלך לשלמה בנו כדי שיבנה בו את בית המקדש: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה', זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים (=מיליון), וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל".

גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.

"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

איסור הרציחה, מהחמורים באיסורי התורה. בעשרת הדיברות הוא פותח את הלוח השמאלי ומשמש כותרת למצוות שבין האדם לחברו.

 רוצח בשוגג

התורה מתייחסת בצורה שונה לאדם שרצח בשגגה. היחס עדיין חמור כלפיו: זקני העדה מצווים לחקור ולדרוש היטב את דינו, וגם אם יצא זכאי – עדיין מרחפת על ראשו אימת גואל הדם, אבל התורה מאפשרת לו להציל את עצמו אם ינוס אל עיר המקלט.

התורה מדגישה לנו שהרצח נחשב לשגגה רק בתנאי שלא הייתה שנאה מוקדמת בין הרוצח לנרצח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים י"ט). אם הייתה שנאה ביניהם קודם לכן, יש חשש סביר שהמעשה לא נעשה בשגגה, ולכן אין אפשרות להציל את הרוצח בעיר המקלט. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ח): "השונא שהרג בשגגה – אינו נקלט… חזקתו שהוא קרוב למזיד".
מובן מכאן שיש מקרי רצח שנראים במבט ראשון כשגגה או כתאונה, אבל לאחר בירור מעמיק עולה החשש שהייתה מעורבת בהם כוונה נסתרת.

מזבח כעיר מקלט

התורה אומרת לנו שבמקרה של רצח מתוכנן מראש – אין אפשרות לרוצח להינצל מן הדין, ויש לקחת אותו אפילו מעל המזבח. הצלת רוצח בעזרת המזבח לא הוזכרה עוד בתורה כאפשרות מקבילה לערי המקלט. אפשרות זו מובאת כ"קל וחומר": מי שרצח בשגגה, ינוס לעיר המקלט, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". אבל אם הזיד על רעהו להרגו בערמה, לא רק שֶׁעיר המקלט לא תועיל לו, אלא אפילו המזבח לא יצילנו. מכאן שהצלה אצל המזבח פשוטה היא ומובנת מאליה, ולא הוצרכה התורה לציין אפשרות זו בפירוש.

חז"ל הסבירו שהאפשרות להינצל אצל המזבח שמורה רק לכוהן בשעת עבודת הקרבנות, והרמב"ם פסק שגם מי שאינו כוהן ובורח מפני המלך כי חושש שיהרגוֹ, המזבח מצילו, ורק אם נמצא לו עוון שחייב עליו מיתה מן הדין, אפשר לקחתו מהמזבח ולשפוט אותו.

יואב בן צרויה

בכל התנ"ך מסופר על מקרה אחד של שימוש במזבח כעיר מקלט. יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך ובן אחותו, ברח מפני המלך שלמה 'וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. יואב חשב ששלמה המלך חפץ להרוג אותו מפני שהיה שותף להמלכת אדוניה בן חגית עוד בחיי המלך דוד. הסיבה האמתית שבגללה רצה שלמה להרוג את יואב הייתה צוואת דוד אביו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,
אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל
לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם,
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם,
וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב מפני שזמם ורצח שני אנשים: את אבנר ואת עמשׂא.

אבנר היה שר הצבא של שאול המלך, ואחרי מות שאול – של איש-בושת בנו. כאשר כרת אבנר ברית עם דוד, ראה זאת יואב בחומרה רבה וטען בפני דוד שאבנר בא לרגל אחריו. יואב החליט לחסל את אבנר, אבל הסיבה האמתית הייתה שנאתו העצומה לאבנר על שהרג את עשהאל אחיו. הוא משך את אבנר בדברים והרגו פתאום: "וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (בשלווה), וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת".

לאחר מרד אבשלום, הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשׂא, גם הוא בן אחותו של דוד. עמשׂא היה מבין המורדים עם אבשלום, אבל דוד החליט לקרבו בכל זאת ולמחול לו על מעשיו. גם מעשה זה לא מצא חן בעיני יואב, וגם את עמשׂא הוא החליט להרוג בערמה:

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?
וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ…".

פעמיים חיבל יואב בניסיונות הפיוס והשלום של דוד. פעמיים הזיד יואב על רעיו להרגם בערמה, כאשר בליבו בוערת שנאה עזה.

יואב נהרג על המזבח בידי בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, ונראה כאילו הפסוק מפרשת השבוע נכתב בדיוק עליו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ".

אבישג השונמית, הובאה לארמון דוד המלך כדי לחממו בערוב ימיו, והייתה לו לסוכנת. הפסוק לא מסביר מה פשר התפקיד "סוכנת". שורש המילה הזו משותף למילים רבות המוכרות לנו: סוֹכְנוּת, מִסְכֵּן, סַכָּנָה, עֲרֵי מִסְכְּנוֹת, סַכִּין-מְסֻכָּן, ועוד. ננסה להתחקות אחרי מקורות המילים האלו. 

סוֹכֵן
יש עוד סוכן אחד בתנ"ך: שֶׁבְנָא הסוכן, אשר על הבית (ישעיה כב). שבנא היה פקיד בכיר בממלכת חזקיהו מלך יהודה. לפי המתואר שם, הוא שלט על המפתח של בית דוד, ואין איש שהיה רשאי להמרות את פיו. ישעיהו מתנבא על סילוקו מתפקידו, והעברת סמכותו לאדם אחר – אליקים בן חלקיהו. פקיד בכיר, מייצג את המלכוּת בפני האזרחים. גם כיום, נציגים של חברות גדולות נקראים סוכנים (סוכן נסיעות, סוכן ביטוח), וזה מקור שמה של הסוכנוּת, הנציגה הרשמית של העם היהודי בפני אומות העולם. 

עֲרֵי מִסְכְּנוֹת
שבנא היה ממונה על אוצרות המלך. לפי כמה פרשנים, גם אבישג השונמית הייתה שומרת האוצרות של דוד, ומתוקף תפקיד זה הייתה רשאית להיות תמיד בקרבתו. אוצרות הממלכה נקראים מסכנוֹת. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", אלו ערי אוצרות ומחסני חירום של הממלכה. גם לשלמה המלך היו ערי מסכנות: "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה". ייתכן ויש קשר בין מסכנות לבין מחסן, בשׂיכול אותיות והחלפת האותיות ח ו-כ. המחסן קיבל את שמו מהמילה התנ"כית "חוֹסֶן" שפירושה מאגר תבואה, ומקבילה למילה אוצר, כמו בפסוקים: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", או "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

מִסְכֵּן
חז"ל דורשים את ערי המסכנות של פרעה מלשון עניוּת: "ערים שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן, דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן" (עירובין נג ע"ב), כלומר: לא כדאי לעסוק בבניין, מפני ששם ההפסד מרובה, ועלול להגיע לעניות (אין באמור ייעוץ השקעות מכל סוג שהוא…).
מסכן הוא עני. "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מתרגם אונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך". שלמה המלך אמר בספר קהלת: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". ישעיהו לועג לעובדי הפסלים, ואומר: "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר", ולפי חלק מהפרשנים הכוונה: העני שאינו יכול להכין פסל מזהב, יתרום ויפריש לו עץ משובח. אין הכוונה למסוכן מלשון סכנה. 

סַכָּנָה
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י ט). האבן עזרא מפרש ש'יסכן בם' זה יפצע ויינזק, מלשון סכנה. משמעות זו מופיעה פעמים רבות בלשון חז"ל במשנה ובגמרא, לדוגמה: "הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה" (משנה, ברכות ד).

סַכִּין
יש המזהירים את ילדיהם לא לשחק בסכין מפני ש"סכין זה מלשון מסוכן". ככל הנראה אין קשר בין המילים. הסכין מוזכר פעם יחידה בתנ"ך בספר משלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". המלבי"ם מפרש את המילה שׂכין במשמעות של קוצים, כמו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" ׁׂ(במדבר לג). לפי הסבר זה, המילה סכין היא צורת רבים (עם סיומת נו"ן כפי שמקובל בלשון חז"ל וגם כמה פעמים במקרא). המילה שַׂכִּין (=קוצים) הורחבה בהמשך לכלי המתכת המחודד כקוץ – סַכִּין. לפי זה, לא יהיה נכון לומר "סכינים", שהרי סכין זו כבר צורת הרבים (חשוב לציין שזה לא מנע מחכמי ימי הביניים להשתמש במילה "סכינים" לעתים קרובות).
אגב, גם המילה תבלין, היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל (=תערובת, במלעיל), ולכן המילה תבלינים היא מילה משובשת (כמו לומר: סֵפֶר, ברבים: סְפָרִים, ברבים: סְפָרִימִים).

מִסְכֵּנוּת
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח) – הכוונה: בארץ ישראל לא אוכלים במסכנוּת, בצער ובדלות, כעני האוכל פת חריבה. ארץ ישראל נתברכה בפירות משובחים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש,  ולא חסרה כל .

לזכר נערינו היקרים, שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ותקולע נפש רוצחיהם בכף הקלע עד עולם.

תנצב"ה

כמעט כל מצבה, וכמעט כל לוחית הנצחה בבית הכנסת, נחתמות בראשי התיבות תנצב"ה: תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים.

מקור הביטוי הוא בדברי אביגיל, אשת נבל הכרמלי, לדוד. כאשר מיהר דוד וביקש להרוג את נבל ואת כל ביתו על שסרב לסייע לו ולאנשיו ולתת להם מעט אוכל, הזדרזה אביגיל אשת נבל, ושלחה לדוד חמורים עמוסי כל טוב. אביגיל נפלה על פניה, והתחננה אל דוד שלא יפגע בבעלה, אלא ישאיר לה' להעניש את בעלה הרשע. בדבריה, איחלה אביגיל לדוד:

"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ,
וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע"

 

מה בין צרור לקלע?

"תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים.
ושל רשעים, זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה. שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע"
(תלמוד בבלי, שבת קנב ע"ב)

צרור החיים, מקום נפש הצדיק, עומד כנגד כף הקלע, אשר שם נמצאת נפש הרשע.

הצרור, הוא מעין ארנק בד קטן, וכף הקלע היא כלי מלחמה, שנועד לידות אבנים למרחק.

הצרור וכף הקלע, דומים זה לזה בצורתם.

שניהם עשויים מפיסת בד קטנה, מחוברת לשני חוטים דקים.

ההבדל הוא, שבחוטי הצרור אנו צוררים (קושרים) את פיסת הבד כדי לשמור את תוכנה, ובחוטי הקלע אנו מסובבים בעוצמה את פיסת הבד ומשליכים למרחק את האבן שהייתה שמורה בה.

בעזרת הקלע, הטביע דוד חלוק נחל במצחו של גלית (לא בעזרת רוגטקה), ואולי התכוונה אביגיל למצוא חן בעיני דוד כאשר הזכירה לו את גבורתו.

בצרור, שמרו כולם את כספם. אחי יוסף שחזרו ממצרים אל יעקב אביהם, מצאו "איש צרור כספו בשקו".

צרור נקוב

הנביא חגי, תיאר את המצב הכלכלי העגום בתקופתו: "והמשׂתכר (מלשון משכורת) – משׂתכר אל צרור נקוב".
כלומר: כל מי שמרוויח את שכרו, לא זוכה ליהנות ממנו, כאילו הניח את הכסף בארנק מחורר, וכל המטבעות נפלו והתפזרו.

רבי יעקב בן חיים אבן אדוניהו, יהודי שחי באיטליה במאה ה-15 לספירת הנוצרים, ידוע בעיקר בזכות ה"מקראות גדולות", התנ"ך המפורש הראשון שהודפס. הוא היה הראשון שאסף את פירושי הראשונים לתנ"ך, והדפיסם יחד בסדרת ספרים שזכתה לתפוצה עצומה, וקנתה לעצמה מקום של כבוד בכל ספרייה יהודית.
למרבה ההפתעה, לא נשאר רבי יעקב נאמן לאמונתו, ובסוף ימיו המיר את דתו והתנצר.
רבי אליהו בחור, מגדולי המדקדקים וחוקרי הלשון העברית, כתב על אבן אדוניהו המשומד: "תהי נשמתו צרורה בצרור נקוב".
במליצה שנונה ודוקרת זו, חיבר רבי אליהו בחור בין שני הצרורות, ואיחל כך אבדון לנשמתו של המדפיס המשומד.

 

צרור אבן במרגמה

"כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה –  כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד".

כך אמר שלמה המלך בספר משלי.

משל זה, רבו הפירושים לו. יש שהסבירו שהמכבד את הכסיל, הריהו כצורר אבן בערימת אבנים גדולה, שאין כל תועלת למעשיו.
אחרים פירשו, שכמו שהמשליך צרור (אבן קטנה) בעזרת המרגמה, איננו יודע היכן תיפול ותפגע, כך המכבד את הכסיל, סוף כבוד זה להזיק במקומות שאינם צפויים.

אבל את הפירוש שמצא חן בעיני יותר מכל, שמעתי מידיד נפשי, רבי בנימין רוזנצוויג, הי"ו.

לדבריו, האבן המופיעה בפסוק, היא אבן טובה ויקרה.
הכבוד, משול לאבן יקרה, ומי שנותן אותו לכסיל, כאילו צורר (קושר ושומר) מרגלית במרגמה (כף קלע), שהרי סופה להיות מושלכת משם. כך גם הכסיל לא יידע להעריך את הכבוד שנתנו לו, וישליך אותו.
בתחילת המאמר, ראינו שהקלע והצרור שווים כמעט במראיהם, אבל הפוכים במטרתם.
כמו ההבדל הדק שבין צרור החיים לבין כף הקלע, כך גם ההבדל בין הצורר את המרגלית בארנק שמור לבין מי ששומר אותה במרגמה.

 

כולנו יודעים שהדבר שנמצא במקום השני ברשימת הדברים הגרועים ביותר בעולם, זה למצוא תולעת בתפוח.

במקום הראשון,  כמובן, זה למצוא חצי תולעת.

במאמר זה, ננסה למצוא תולעים בתנ"ך, ולגלות שברוב המקרים הן לא כל כך נוראיות…

 

לתולעת יש בתנ"ך תפקיד משולש:

1. היא משל וסמל לעדינות ורכות.
2. היא מסייעת לתהליכי ריקבון, טבעי או ניסי.
3. היא כינוי לצבע אדום עז.

 

1.

דוד המלך העיד על עצמו "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם".

דוד גם העיד על עצמו: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי".

חז"ל מספרים לנו שכאשר היה דוד עוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת.

 

גם עם ישראל נמשל לתולעת רכה ועדינה:

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" אמר ישעיה. אמנם עם ישראל עדין וחלש, אבל עתיד הוא להתחזק ולהתעצם, ויוכל בחזקו גם לדוש הרים וגבעות:

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים".

 

2.

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך… למקום עפר רימה ותולעה" כך אמר לנו עקביא בן מהללאל.

הביטוי "רימה ותולעה", מבוסס על דברי בלדד השוחי לאיוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה", או על דברי ישעיה הנביא על מלך בבל: "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה".

התולעים, מסייעות לריקבון הטבעי של הגוף, אבל בתנ"ך מצאנו שסייעו התולעים גם לריקבון ניסי.

האנשים שהותירו מהמן (לא הרשע) ליום המחרת, גילו בבוקר שמה שהותירו התמלא בתולעים והבאיש.

גם הקיקיון שצמח לפלא מעל ראש יונה הנביא, הוכה למחרת על ידי תולעת שמינה הקב"ה.

 

3.

תולעת השני, היא מין שרץ קטן, אולי כנימה מסוימת, שממנה היו מפיקים צבע אדום לצביעת צמר.

הצמר הצבוע בתולעת השני, שימש גם לבגדי הכהונה ולפרוכת המשכן.

בשריפת הפרה האדומה, מושלכים אל המדורה המופלאה הזו ענף עץ ארז, ענף אזוב, וצמר צבוע בתולעת שני.

כך נשרפים יחד העץ הגדול ביותר, עם השיח השפל ביותר, והבהמה האדומה הגדולה ביותר עם השרץ האדום הזעיר.

 

ירמיה הנביא קונן על ילדי ירושלים החריבה: "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת".

כוונתו: הילדים שהיו רגילים ללבוש בגדי תולע אדומים ויקרים, מוטלים כעת באשפה.

 

הנביא נחום מתנבא על "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים". אין כוונתו לחיילים רקובים, אלא ללוחמים לבושי מדים אדומים.

 

השופט השביעי, נקרא תולע בן פואה, משבט יששכר.

מפתיע לגלות שגם בני יששכר בן יעקב, נקראו בשמות דומים: "וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה…".

גם תולע השופט וגם תולע בן יששכר, נקראים על שם הצבע האדום.

מעניין שגם פואה, אבי השופט, וגם פווה בן יששכר, נקראים על שם הצמח "פואה", שגם ממנו הפיקו צבע אדום.

קריאה על שם הצבע האדום, מצאנו גם אצל זרח בן יהודה, שנקרא על שם פתיל השני שנכרך על ידו בלידתו.

 

אחתום בדברי ישעיה הנביא:

"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ,

אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".