צרור החיים

לזכר נערינו היקרים, שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ותקולע נפש רוצחיהם בכף הקלע עד עולם.

תנצב"ה

כמעט כל מצבה, וכמעט כל לוחית הנצחה בבית הכנסת, נחתמות בראשי התיבות תנצב"ה: תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים.

מקור הביטוי הוא בדברי אביגיל, אשת נבל הכרמלי, לדוד. כאשר מיהר דוד וביקש להרוג את נבל ואת כל ביתו על שסרב לסייע לו ולאנשיו ולתת להם מעט אוכל, הזדרזה אביגיל אשת נבל, ושלחה לדוד חמורים עמוסי כל טוב. אביגיל נפלה על פניה, והתחננה אל דוד שלא יפגע בבעלה, אלא ישאיר לה' להעניש את בעלה הרשע. בדבריה, איחלה אביגיל לדוד:

"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ,
וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע"

 

מה בין צרור לקלע?

"תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים.
ושל רשעים, זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה. שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע"
(תלמוד בבלי, שבת קנב ע"ב)

צרור החיים, מקום נפש הצדיק, עומד כנגד כף הקלע, אשר שם נמצאת נפש הרשע.

הצרור, הוא מעין ארנק בד קטן, וכף הקלע היא כלי מלחמה, שנועד לידות אבנים למרחק.

הצרור וכף הקלע, דומים זה לזה בצורתם.

שניהם עשויים מפיסת בד קטנה, מחוברת לשני חוטים דקים.

ההבדל הוא, שבחוטי הצרור אנו צוררים (קושרים) את פיסת הבד כדי לשמור את תוכנה, ובחוטי הקלע אנו מסובבים בעוצמה את פיסת הבד ומשליכים למרחק את האבן שהייתה שמורה בה.

בעזרת הקלע, הטביע דוד חלוק נחל במצחו של גלית (לא בעזרת רוגטקה), ואולי התכוונה אביגיל למצוא חן בעיני דוד כאשר הזכירה לו את גבורתו.

בצרור, שמרו כולם את כספם. אחי יוסף שחזרו ממצרים אל יעקב אביהם, מצאו "איש צרור כספו בשקו".

640px-Balearic_Slinger

צרור נקוב

הנביא חגי, תיאר את המצב הכלכלי העגום בתקופתו: "והמשׂתכר (מלשון משכורת) – משׂתכר אל צרור נקוב".
כלומר: כל מי שמרוויח את שכרו, לא זוכה ליהנות ממנו, כאילו הניח את הכסף בארנק מחורר, וכל המטבעות נפלו והתפזרו.

רבי יעקב בן חיים אבן אדוניהו, יהודי שחי באיטליה במאה ה-15 לספירת הנוצרים, ידוע בעיקר בזכות ה"מקראות גדולות", התנ"ך המפורש הראשון שהודפס. הוא היה הראשון שאסף את פירושי הראשונים לתנ"ך, והדפיסם יחד בסדרת ספרים שזכתה לתפוצה עצומה, וקנתה לעצמה מקום של כבוד בכל ספרייה יהודית.
למרבה ההפתעה, לא נשאר רבי יעקב נאמן לאמונתו, ובסוף ימיו המיר את דתו והתנצר.
רבי אליהו בחור, מגדולי המדקדקים וחוקרי הלשון העברית, כתב על אבן אדוניהו המשומד: "תהי נשמתו צרורה בצרור נקוב".
במליצה שנונה ודוקרת זו, חיבר רבי אליהו בחור בין שני הצרורות, ואיחל כך אבדון לנשמתו של המדפיס המשומד.

 

צרור אבן במרגמה

"כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה –  כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד".

כך אמר שלמה המלך בספר משלי.

משל זה, רבו הפירושים לו. יש שהסבירו שהמכבד את הכסיל, הריהו כצורר אבן בערימת אבנים גדולה, שאין כל תועלת למעשיו.
אחרים פירשו, שכמו שהמשליך צרור (אבן קטנה) בעזרת המרגמה, איננו יודע היכן תיפול ותפגע, כך המכבד את הכסיל, סוף כבוד זה להזיק במקומות שאינם צפויים.

אבל את הפירוש שמצא חן בעיני יותר מכל, שמעתי מידיד נפשי, רבי בנימין רוזנצוויג, הי"ו.

לדבריו, האבן המופיעה בפסוק, היא אבן טובה ויקרה.
הכבוד, משול לאבן יקרה, ומי שנותן אותו לכסיל, כאילו צורר (קושר ושומר) מרגלית במרגמה (כף קלע), שהרי סופה להיות מושלכת משם. כך גם הכסיל לא יידע להעריך את הכבוד שנתנו לו, וישליך אותו.
בתחילת המאמר, ראינו שהקלע והצרור שווים כמעט במראיהם, אבל הפוכים במטרתם.
כמו ההבדל הדק שבין צרור החיים לבין כף הקלע, כך גם ההבדל בין הצורר את המרגלית בארנק שמור לבין מי ששומר אותה במרגמה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s