"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".

פירוש המילה "סנוורים" הוא מעין עיוורון המקשה על האדם להתמצא במרחב המוכר לו.

עיוורון כזה מתואר בפרשת כי תבוא: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

הרד"ק מסביר שפירוש המילה סנוורים הוא נוטריקון (קיצור וחיבור של שתי מילים): סני ראייה, כלומר: חוסר יכולת לראות.

אנו משתמשים בפועל "לסנוור" במשמעות של החזרת כמות גדולה של אור אל עיני העומד מולנו והפרעה לראייתו.

"סנוורים" מופיעים בשמם רק עוד פעם אחת בתנ"ך.

כאשר חיילי מלך ארם באו לתפוס את אלישע, נבהל משרתו של אלישע וזעק: "אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?". אלישע התפלל לה' שיפקח את עיני הנער, ואז ראה הנער רכב אש וסוסי אש מקיפים את ההר סביבות אלישע.

אלישע היכה את חיילי מלך ארם בסנוורים, והוביל אותם היישר אל תוך העיר שומרון, אל מול חרבותיהם השלופות של חיילי מלך ישראל. כראותו אותם, שאל מלך ישראל את אלישע: "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי"? האם עליי להרגם כעת? ענה לו אלישע: "לֹא תַכֶּה. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". כך עשה מלך ישראל. האכילם סעודה גדולה ושלחם חזרה לארצם, ומעשה זה השפיע עליהם עוד שנים רבות לאחר מכן, כפי שנאמר שם: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

האדם המוכה בסנוורים, מתקשה לזהות היכן הוא נמצא, אבל עדיין מודע למעשיו. אנשי סדום שהוכו בסנוורים המשיכו לחפש את הפתח ולנסות לתפוס את לוט ואת המלאכים, אבל חיילי ארם המסונוורים שמעו לאלישע והלכו אחריו. משום כך, אנשי סדום הוכו ומתו, ולחיילי ארם ניתנה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם.

אפשר להסביר שבהכאה בסנוורים, נחשף האדם לאור הגדול מיכולת התפישה שלו, כמו אדם המביט בשמש, ואז עיניו מוחשכות לפרק זמן ממושך. למשרתו של אלישע הייתה יכולת לקלוט את האור, ולכן ראה את המלאכים הסובבים אותם, אבל חיילי מלך ארם לא יכלו לעמוד באור והלכו כעיוורים.

הכאה נוספת בסנוורים רמוזה ביציאת מצרים. לפני קריעת ים סוף, האיר מלאך ה' את מחנה מצרים: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". לעומת זאת, יהושע בן-נון מתאר בצוואתו לבני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם". אותו אור גדול, סִנוור את המצרים והיה להם כאפלה, אבל לבני ישראל הוא האיר וזרח.

כאשר חזר ים סוף לאיתנו, נאמר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הצירוף "נסים לקראתו" הוא חריג ומשונה, שהרי בדרך כלל נסים מפני, ולא לקראת. אם נאמר שגם המצרים הוכו בסנוורים, משום כך נאמר "נסים לקראתו". מפני העיוורון הזמני שאחז בהם, לא ידעו המצרים לאיזה כיוון לנוס, ורצו היישר אל תוך הים הסוגר עליהם.