זוג יונים

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תור

תור, מתוך ויקיפדיה

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.

מחשבה אחת על “זוג יונים

  1. עוזיאל הגיב:

    בתקופת המשנה יש כבר עדויות הרבה יותר נרחבות לגידול עופות בית.
    האם יש נקודה בזמן שממנה אפשר לראות שהנוהג הזה החל? אולי "עופות בית עלו עימם מבבל"?

    נהניתי והחכמתי, כפעם בפעם. לך בכחך זה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s