מולך והעברה באש

שני איסורים הוזכרו בתורה: איסור העברת ילדים למולך, ואיסור העברת ילדים באש:

• 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא י"ח כ"א).
• 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' (דברים י"ח י).

רבים נוטים לומר שמדובר באותה עבודה אסורה: העברת ילדים דרך מדורת אש לכבוד 'המולך', האליל.

הגמרא (סנהדרין סד ע"ב) מחברת גם היא את האיסורים בגזירה שווה, ואף מתארת את צורת העבודה הזו: שורת לבֵנים באמצע ושתי מדורות של אש משני הצדדים, ומעבירים את הילד על הלבנים בין המדורות.

ומה שלום הילד? התנאים נחלקו מה דינו של אדם שהעביר את עצמו באש, אם חייב או פטור. אם המעביר את עצמו מסוגל לתת את הדין על מעשיו זו הוכחה שעבודת המולך הכתובה בתורה לא גורמת למות הילד.

משה מזהיר את בני ישראל להתרחק מתועבות יושבי הארץ, ואומר עליהם: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'. רואים מכאן שהייתה גם עבודה הכוללת שריפה ממשית, ולא רק העברה.

בספרי הנביאים, מוזכרת עבודת המולך ביחד עם  שריפה באש, וככל הנראה במהלך השנים התערבבה עבודת המולך הכוללת העברה בלבד עם עבודות אחרות שבהן שורפים  למוות.

עמי הארץ שהתיישבו בשטחי ממלכת ישראל הכבושה היו עובדים את אליליהם כהרגלם. בספר מלכים מסופר על כל העמים ועבודותיהם: '…וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם'. שמות האלילים מזכירים את שמו של המולך, והעבודה כוללת שריפה ממשית.

גם אחז ומנשה מלכי יהודה העבירו את בניהם באש.

על אחז נאמר: 'וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ'. אותיות השורש התחלפו, והעברה באש הפכה להבערה, כלומר: שריפה ממש. חז"ל אומרים שאשת אחז הצילה את חיי בנה (חזקיהו המלך לעתיד) ומרחה את עורו בסלמנדרה (שרץ שדמו עמיד באש).

ירמיהו מתנבא על בני ישראל ש'בָּנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ'. במקום אחר הוא אומר: 'וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ'. רואים מכאן שבגיא בן הינום עורבבו יחד גילולים רבים: מולך, בעל ושריפת אדם.

העונש שמנבא ירמיהו לעובדי האלילים הוא: 'לֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם'. כלומר: גיא בן הינום יהפוך למקום קבורה לכל ההרוגים.

 

אלוהי עמון

שמו של המולך הגיע ככל הנראה מהמילה מלך, והשתנה כדי לא לחלוק כבוד לעבודה זרה.

דומָה לו העבודה הנקראת בדברי ירמיהו: 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם'. הכתיב החסר רומז על כך ששמה המקורי היה 'מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם' (אולי כוכב נוגה), והשם השתנה לגנאי.

בני עמון עבדו אליל בשם 'מִלְכּוֹם': 'מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים' (מלכים א' י"א ה), וכעבור שני פסוקים הוא נקרא: 'מֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן'.

דוד המלך נלחם בבני עמון וניצח אותם. לאחר המלחמה, לקח דוד מהשלל כתר זהב מפואר וכבד: 'וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד'. יש מפרשים שהיה זה הכתר של מלך עמון, אבל רבו המפרשים שאומרים שהיה זה קישוט לאליל מִלכום, המולך.

דוד לקח בשבי את חיילי מלך עמון והענישם באכזריות:

'וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל,
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן (כתיב: במלכן).
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן'.

יש האומרים שדוד העביד אותם בחציבת אבנים לבניין ובהכנת לבנים במלבן (דעת מקרא), אבל רוב הפרשנים מסבירים שדוד הענישם והרג אותם במיתות משונות, ועלינו להסביר מה ראה דוד לעשות להם כך.

לפי כתיב הפסוק, דוד 'העביר אותם במלכן', ביטוי דומה להפליא ל'העברה למולך'. לפי הקריאה המסורה בידינו, היה זה מַלְבֵּן (מקום ייצור לבנים). לפי זה נוכל לומר שבמקום ייצור הלבנים העביר דוד את בני עמון באש, וראינו כבר שלפי דברי חז"ל העבודה התבצעה מעל שורת לבנים.

כמו שירמיהו מנבא שעובדי המולך ימותו בגיא בן הינום, מקום העבודה, כך העניש דוד את העמונים, עובדי המולך, והרג אותם במקום עבודת אלוהיהם.

 

איסור נישואי נכרייה

איסור העברה למולך מוזכר בתורה באמצע פרשת העריות ואיסורי הביאה.

יש לשאול: אם כוונת התורה היא לאסור עלינו את עבודת האליל 'מולך', מדוע נכתב פסוק זה כחלק מדיני עריות?

מחבר 'תרגום יונתן' על התורה פירש את הפסוק הזה כך (מתורגם בחזרה לעברית): 'מזרעך לא תיתן לבת הגויים לעבר אותה לעבודה זרה'. לפי דבריו, איסור העברה למולך הוא איסור ללדת ילד מאישה שאיננה בת ישראל, והילד יגדל לעבוד עבודה זרה.

בבתי כנסת שבהם נוהגים לתרגם את קריאת התורה לארמית, אם יתבלבל המתרגם ויקרא את תרגום יונתן לפסוק זה במקום את תרגום אונקלוס, תתעורר בבית הכנסת מהומה גדולה.

המשנה אומרת (מגילה ד ט): "הָאוֹמֵר: 'מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ – וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא' מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה".

כוונת המשנה היא שכל מי שמסביר לציבור שאיסור העברה המולך הוא איסור לעבֵּר אישה ארמית – יש להשתיקו ולגעור בו.

הסיבה שבגללה גוערים במתרגם היא לא מפני שהפירוש איננו נכון, שהרי התרגום אומר כך בפירוש וגם הפסוק נכתב ברצף של איסורי חתונה וביאות אסורות, אלא שחוששים שמא השומעים יפרשו את דבריו לא נכון ויאמרו 'אישה ארמית – אסורה, אישה אחרת – מותרת'. אולי  גם יטעו לומר שאין איסור חתונה עם אישה שאיננה עובדת את המולך או שאיננה עובדת כלל עבודה זרה.

כמובן שגם לפי הסבר זה, איסור העברה באש (שהוזכר במקומות אחרים) עדיין בממקומו עומד.