שלחן לחם הפנים

בפרשיות בניית המשכן מופיע הציווי להכין שולחן לחם הפנים. השולחן עמד בצפון אוהל מועד,  מול המנורה, ועליו היה מונח הלחם: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

נחלקו המפרשים בפירוש הביטוי 'לחם פנים'.

רש"י הסביר כדברי הגמרא, שהיו ללחם פנים (דפנות) מכל צדדיו.

רשב"ם פירש ש'לחם פנים' הוא לחם נאה ומובחר. אונקלוס תרגם: לְחֵם אַפַּיָא. אלקנה נתן לאשתו חנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם". הוא לא נתן לה מנה כפולה (כפי שרבים נוטים להסביר), שהרי היא אוכלת לבדה ומה תעשה בשתי מנות? ועוד כתוב בפירוש 'מָנָה אַחַת'. אלא הוא נתן לה חלק מובחר יותר (כך תרגם יונתן). אַפַּיִם הם פָּנִים בארמית, ומופיעים בתנ"ך במשמעות דומה: 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' 'וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה'. לחם הפנים נקרא כך מפני חשיבותו, שהיה מובחר ומשובח מכל לחם אחר.

האבן עזרא הסביר שהלחם נקרא פנים כך מפני שהוא מונח תמיד לפני ה'.

תרגום יונתן על התורה הסביר שלחם הפנים הוא 'לַחֲמָא גַוָואָה', כלומר: לחם פנימי (מלשון 'גו' – תוך), אשר נמצא תמית בתוך ההיכל.

דיני לחם הפנים לא הוזכרו יחד עם בניית השולחן, אלא הופיעו בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת…
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם… עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה…
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד…
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ,
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם".

מדי שבת הוחלפו 12 חלות הישנות בחדשות, והחלות הישנות התחלקו לאכילת כל הכהנים במקדש. בגמרא נאמר ש-7 חלות ניתנות לכהנים שמתחילים את עבודתם בשבוע הקרוב, ו-5 חלות ניתנות לכהנים שסיימו את עבודתם והם ממתינים לצאת השבת כדי לחזור הביתה.

לחם הפנים נאסר באכילה למי שאינו כהן, לכהן שאיננו טהור, וכן מחוץ למקדש.

 

לחם הפנים בנוב עיר הכהנים

דוד המלך ברח מפני שאול והגיע אל נוב עיר הכהנים. בנוב עמד המשכן, והכהן הגדול היה אחימלך בן אחיטוב, ממשפחת עלי הכהן.

דוד ברח מביתו בלי אוכל ובלי כלי נשק, והיה צריך עזרה בדחיפות. באותם הימים טרם נודעה בעם שנאתו של שאול לדוד, ולכן הזדרז אחימלך לסייע לו בחשבו שהוא הולך בשליחות שאול המלך. אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ואת חרב גלית הפלישתי שהייתה שמורה במשכן.

העזרה שהגיש אחימלך לדוד מאפשרת לנו להציץ לרגע אל סדרי עבודת המקדש באותם ימים, ולראות כיצד התנהלה עבודת לחם הפנים.

היה זה ביום השבת, והלחם היחיד במקדש היה לחם הפנים: "כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'".

דוד ביקש מאחימלך: "מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם? תְּנָה בְיָדִי! אוֹ הַנִּמְצָא". דוד רמז לו שהוא מעוניין לקבל 5 ככרות לחם, כי ככל הנראה הוא ראה בצד ערימה של 5 חלות לחם הפנים, ואמר: אם לא תמצא לחם אחר – הבא לי את אלו.

אחימלך הבין שדוד בסכנת חיים ולכן יהיה מותר לו לאכול את הלחם, אבל ווידא לפני כן שדוד טהור, ושאין בכוונתו לתת מהלחם לאחד מאנשיו שלא שמר על עצמו בטהרה.

דוד הבטיח לו שכל נעריו טהורים, לקח את הלחם ואת חרב גלית, ויצא לדרכו הארוכה.

מסיפור זה אפשר ללמוד שבמשכן בנוב קיימו את מצוות לחם הפנים עם כל פרטיה ודקדוקיה.

החליפו לחם בשבת, שמרו על הלחם בטהרה, נמנעו מלהאכיל אותו לאנשים שאינם כהנים, ואפילו חילקו את החלות לשני חלקים: 5 ו-7, כמו שהיה נהוג בבית המקדש שנים רבות אחר כך.