דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

3 מחשבות על “דבש

    • בתנך קורן בחרו משום מה במקרה הזה את הנוסח מדפוס ונציה (שנחשב פחות מהימן ביחס לכתבי היד העתיקים).
      ייתכן שהסידורים הישנים העתיקו גם הם משם, והוצאת קורן לא רצו לשנות את הטעות שהורגלה. הסידורים החדשים העתיקו כנראה מתנ"ך קורן, וזה כנראה ההסבר לביצה ולתרנגולת.
      כמובן בכתר ארם צובא ובכתב יד לנינגרד ה-'ך' רפויה, וכך מופיע בתנ"ך ברויאר ובאחרים שהשתמשו בנוסח המדוייק (סימנים, התנ"ך הצבאי, חורב ועוד).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s