"כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה…
כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם – יִקְדָּשׁ"

על קרבן המנחה נאמר שכל  הנוגע בו יקדש.

פסוקים דומים נאמרו גם על כלי המשכן (בייחוד על מזבח הנחושת), ועל בשר קרבן החטאת.

אנחנו יודעים שטומאה עוברת בנגיעה, אבל האם גם קדושה עוברת בנגיעה?

הרשב"ם פירש בכל המקומות שהכוונה היא לחובת ההתקדשות לפני שנוגעים בקרבנות או בכלי המשכן. מי שחפץ לגעת בהם – יקדש את עצמו ויטהר, ואז ייגע.

פירוש חז"ל ורש"י בעקבותיהם אינו כן.

על הנגיעה במזבח אמרו: "הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ", כלומר: כל דבר שראוי להקרבה – מתקדש ברגע שעלה על המזבח, ולא יֵרֵד עוד, אלא יישרף שם.

דין דומה קיים גם בכלי המקדש, שהם מקדשים את מה שנתנו בתוכם.

את הנגיעה במנחה ובבשר החטאת הסבירו חז"ל כחלק מדיני תערובות:

"'כָּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ…' יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא בָּלְעָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בִּבְשָׂרָהּ', עַד שֶׁיִּבָּלַע בַּבָּשָׂר.
'יִקְדָּשׁ' לִהְיוֹת כָּמוֹהָ. שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא, תִּפָּסֵל.
וְאִם כְּשֵׁרָה הִיא, תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ".

כלומר: אם אוכל כלשהו נוגע בבשר החטאת או במנחה ובולע מהם, יש להטיל על התערובת את דיני החטאת והמנחה. אם הם היו פסולים – התערובת כולה נפסלת, ואם כשרים – יש לאכול את התערובת בקדושה.

בכל מקרה, ברור לכולם שהמנחה והחטאת לא מעבירות את קדושתן הלאה בנגיעה בלבד.

האבן עזרא לעומת זאת פירש את הפסוקים כפשוטם. לדבריו, כל אוכל שנוגע בסולת המנחה או בבשר החטאת – נהיה קדוש גם הוא.

החידון של חגי הנביא

בימי שיבת ציון, ביום כ"ד בכסלו, חגגו בירושלים את ייסוד בית המקדש השני. את המזבח בנו כמה שנים קודם לכן ואף העלו עליו קרבנות, אבל ללא בית מקדש.

באותו היום, ניגש חגי הנביא אל הכהנים ושאל אותם שתי שאלות בדיני טהרת הקרבנות:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת,
שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר:
הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ,
וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם, וְאֶל הַנָּזִיד, וְאֶל הַיַּיִן,
וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל, הֲיִקְדָּשׁ?
וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: לֹא.
וַיֹּאמֶר חַגַּי: אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה, הֲיִטְמָא?
וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: יִטְמָא".

השאלה הראשונה עוסקת באדם שצורר בבגדו בשר קודש, ונוגע דרך הבגד באוכל אחר. האם הבשר מקדש את האוכל?

השאלה השנייה עוסקת בהעברת טומאה למאכלים.

הכהנים ענו לחגי שהקדושה לא עוברת אל האוכל דרך הבגד החוצץ, ואילו הטומאה כן עוברת. המסר מהנבואה היה שכוח הטומאה רב יותר מכוח הקדושה, ולכן יש להיזהר ולהרחיק אנשים טמאים מעבודת המקדש.

חכמינו פירשו את ה'חידון' הזה בצורה שונה. לדבריהם, 'בשר הקודש' זהו בשר טמא בטומאת שֶׁרֶץ (טומאה קלה).  פירוש השאלה 'הֲיִקְדָּשׁ' הוא: האם יטמא? השורש קד"ש נדרש כאן במשמעות של פסילה וטומאה, כפי שמקובל לפרש את הפסוק בדיני כלאיים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ  כִּלְאָיִם,  פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע".

לפי דברי חז"ל, חגי בחן את הכהנים בהלכות סבוכות של פסילת קדשים, ורצה ללמד אותם שהרביעי בקודש – פסול (הבשר הטמא נגע בלחם, והלחם בנזיד, והנזיד ביין והיין בשמן), ונחלקו שני אמוראים, רב ושמואל, אם תשובות הכהנים היו נכונות או לא.

האבן עזרא הקשה על פירוש זה ואמר שלא ייתכן ששתי השאלות עוסקות בטומאת קדשים ומשתמשות בשתי מילים שונות, שהרי בראשונה כתוב "יִקְדָּשׁ" ובשנייה כתוב "יִטְמָא". לדבריו, אין כל ראיה לשימוש בשורש קד"ש לענייני טומאה, והשאלה הראשונה עסקה בהעברת קדושה לאוכל.