"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.