" וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה,
שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד…
וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה"

אלדד ומידד, שני אנשים שעד כה לא ידענו מי הם. הם היו אמורים להיות בין שבעים הזקנים שייבחרו להנהיג את ישראל יחד עם משה.

משה אסף שבעים זקנים אל אוהל מועד (אהלו של משה, מחוץ למחנה), ושם שרתה עליהם רוח הנבואה. רש"י הסביר את בחירת הזקנים לפי דברי חז"ל, שנלקחו ששה אנשים מכל שבט (72 אנשים יחד), ובהגרלה בחרו מתוכם שבעים זקנים, והותירו שנים.

אלדד ומידד היו בין האנשים שעלו בגורל ונבחרו: "וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים", אבל בחרו להישאר במחנה. "וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה" – לאוהל מועד, מחוץ למחנה, "וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".

הנער של משה נזעק לספר למשה: "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!". הגדיל לעשות יהושע בן נון ודרש ממשה לכלוא אותם: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן… וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!'".

עד כה, כל מי שחפץ לשמוע את דבר ה', היה יוצא מהמחנה והולך אל אהל משה: "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". כאן, שני נביאים החלו להתנבא בתוך המחנה. הזקנים היו אמורים לקבל את נבואתם דרך משה, כמו שכתוב: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם", אבל אלדד ומידד 'עקפו' את משה, וקיבלו את הנבואה בפני עצמם. האנשים שסבבו את משה פירשו זאת כמרידה במשה. משה לעומת זאת, פירש את זה כברכה גדולה כאשר רוח הנבואה שורה גם בתוך המחנה, ואמר: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים".

לא נאמרה בפסוקים הסיבה שבגללה נשארו אלדד ומידד במחנה, אבל חז"ל אמרו בגמרא שהם עשו זאת מרוב ענווה:

"אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם – הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם".
(סנהדרין י"ז ע"א).

כלומר: הם התחמקו ממעמד קבלת הנבואה ההמוני באהל מועד, מפני שחשבו שאינם ראויים להיות בו. בסופו של דבר, הנבואה שרתה עליהם במקום מחבואם, והם זכו לכבוד גדול יותר מכל הזקנים האחרים. הם הזקנים היחידים שהתפרשו שמותיהם, ולפי דברי חז"ל הם היו היחידים שהמשיכו להתנבא גם אחרי המעמד ההוא.

נחבא אל הכלים

סיפור דומה היה גם בטקס הכתרת שאול למלך על ישראל.

שמואל הנביא כבר משח את שאול למלך, אבל איש עוד לא ידע על כך.
כאשר רצה שמואל לבשר זאת לכל העם, הוא כינס את כולם אל המצפָּה בארץ בנימין, וערך שם גורל כדי למצוא את המלך.
תוצאות הגורל מתקבלות על העם כרצון ה', וכך רצה שמואל לגרום לעם לקבל את המלך עליהם ללא מחלוקת ומריבה.
בדרך כלל, הגורלות היו נערכים יחד עם הכהן הגדול בעזרת 'האורים והתומים'.

בשלב הראשון, הפיל שמואל גורל על כל השבטים, ונבחר שבט בנימין.

בשלב השני, נבחרה משפחתו של שאול מכל משפחות שבט בנימין, ובשלב השלישי נבחר שאול. כאשר חיפשו את שאול, לא מצאוהו.

שאלו ובדקו: "הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?", ותשובת ה' הייתה: "הִנֵּה הוּא, נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים". שאול התרחק ממקום הכינוס, ובחר לשבת על הכלים, לשמור על החפצים של כל הקהל בקרבת מקום. מיד הזדרזו כולם ולקחו אותו משם: "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם", והמליכו אותו עליהם.

כמו אלדד ומידד, גם שאול ידע שהוא נבחר מכל העם, אבל בחר לא לרדוף אחר הכבוד, אלא להמתין לו בסבלנות ובענווה.

אמרו חכמים במדרש:
"כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו.
וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו.
שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך,
שנאמר: 'ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים'.
מהו 'אל הכלים'? כשאמרו לו דבר המלוכה,
אמר להם: 'איני ראוי למלכות. אלא שאלו באורים ותומים אם אני ראוי,
ואם לאו – הניחו אותי'…
מיד החביא את עצמו עד שישאלו באורים ותומים.
'ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים', וכן שנו רבותינו: הכלים אלו אורים ותומים".