"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"
בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.
ספיח
הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.
השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.
התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.
אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.
ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:
"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".
המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.
נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.
יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.
נזירים
הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.
בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.
כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.
בלוג התנ"ך 