"שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר"

שמן המור היה אחד מתמרוקי הנשים אשר באו אל המלך אחשוורוש. תיאור טיפוח הנשים במגילת אסתר במשך שנה שלמה נראה מוגזם. ייתכן שנועד לבטא את שאט הנפש מאחשוורוש שטוף הזימה והתענוגים.

חז"ל הסבירו בתלמוד ששמן המור הופק מזיתים שלא הבשילו, והשתמשו בו כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר. אף על פי שבכל התנ"ך מוזכר המור כאחד ממיני הבושם ולא כשמן עידון, בכל זאת בחרו חכמינו להסביר כך, מפני שבהמשך הפסוק נאמר: "וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים", כלומר: המור נפרד מכל שאר הבשמים.

מור – חי או צומח?

בושם המור מוזכר בספר שמות כאחד מסממני שמן המשחה. רבי סעדיה גאון פירש שמור הוא "מאסק", הבושם אשר מופק מאייל המושק. גם הרמב"ם בהלכות כלי המקדש הסביר כדברי רס"ג. בושם המושק מוזכר בגמרא: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (ברכות מ"ג ע"א).

הסבר זה לא התקבל על רבים מהראשונים. היו שטענו שאייל המושק איננו טהור ולא ייתכן לערב אותו בשמן המשחה.

בשיר השירים נאמר: "אָרִיתִי (קטפתי) מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", ומובן מכאן שהמור הוא ממין הצומח.

נהוג לזהות את המור כשרף של אחד מעצי הבושם. את השרף היה אפשר לערבב בשמן, או לשרוף אותו על גחלים. המור מוזכר כמה פעמים יחד עם הלבונה ועם צמחי בושם אחרים.

במשנה מופיע המור כחומר צמיגי וסמיך הנדבק לכלי וחוצץ בטבילה (מקוואות ט ה), וייתכן שהכוונה לשרף המור עוד בטרם התקשה.

בפסוק "וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר" מתואר המור המעורבב בשמן, אשר הוא נוזלי ונוטף.

אולי שמן המור שבו התעדנו נערות אחשוורוש הוא שמן זית (כדברי חז"ל), אשר בתוכו עורבב שרף המור.

מור דרור

את גבישי המור היבש היו נוהגים לאסוף בשקיות בד קטנות ולתלות על צוואר הנשים: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין".

המור שממנו נעשה שמן המשחה נקרא בתורה "מָר דְּרוֹר". אונקלוס תרגם: 'מוֹרָא דַּכְיָא', כלומר: מור טהור ומזוקק. גם הרמב"ן פירש שמור דרור הוא מור מקורי, נקי מכל זיוף. בגמרא במסכת מגילה הובא תרגום זה כמשמעות שמו של מרדכי היהודי.

ייתכן להסביר (על פי פירוש 'דעת מקרא') שהמור הנוזלי נקרא 'מור עובר', והמור היבש נקרא 'מור דרור'. שרף המור היבש נראה כמו אבן קטנה עגולה ודומה לדר (פנינה, כמו: 'וְדַר וְסֹחָרֶת'), ונקרא על שמה 'דרור'.

מוקדש לזכר דודי, דרור מיוחס, אשר השבוע מלאו חמש שנים למותו.

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תור, מתוך ויקיפדיה

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.

מידות משקל אחידות, הן הבסיס לניהול מסחר בחברה אנושית מתוקנת. התורה מזהירה אותנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". שלמה המלך אומר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". חכמינו הפליגו בחומרת מי שמרמה במשקל: "נקרא שנוא ומשוקץ, חרם ותועבה". חכמים חייבו את המוכר לנקות את אבני המשקל מהלכלוך המצטבר עליהם, ואף תיקנו למנות פַּקָּח שבסמכותו להכות ולהעניש את הרמאים (בבא בתרא פ"ט ע"א).

שקל הקודש

השֶׁקֶל המוזכר בתורה, היה חתיכת כסף או זהב במשקל קבוע. השקל נקרא כך מפני שכדי לדייק בו היה צריך לשקול אותו במאזניים. אברהם אבינו שקל את הכסף לפני שנתן אותו לעפרון בתמורה למערת המכפלה: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף… אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". גם ירמיהו הנביא שקל במאזניים את הכסף ששילם לחנמאל בן דודו תמורת השדה בענתות.

משקלו של שקל הקודש חשוב לנו כיום כדי לדעת מה משקל חמשת השקלים אשר ניתנים לכהן בפדיון הבן. משקל מחצית השקל, הוא מחצית משקל הקודש, ויש הנוהגים כיום לתרום צדקה 'זכר למחצית השקל' לפי כסף טהור במשקל זה. מחצית השקל נקראת בתורה בֶּקַע, מפני שהשקל נבקע ונחלק לשניים. בֶּקַע היה גם משקל הנזם שנתן עבד אברהם לרבקה לאחר שהשקתה את גמליו. לפי רוב הפוסקים, משקל שקל הקודש שווה לכ-19 גרם של ימינו.

גרה

כדי למנוע מאנשים לזייף את המשקל, נקבע השקל לפי משקל של "עֶשְׂרִים גֵּרָה".  רש"י ועוד כמה פרשנים אומרים שגרה היא מעה, מין מטבע פחוּת בערכו. הערך הכספי הקטן ביותר כיום נקרא "אגורה" (אף על פי שמטבע של אגורה בודדת איננו סחיר כבר שנים רבות). המילה אגורה מופיעה פעם יחידה בתנ"ך בתחילת ספר שמואל: "לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם". רוב הפרשנים הסבירו שאגורה היא גֵּרָה, ולפי זה שֶׁקֶל שווה למשקל עשרים אגורות כסף.

אגורה

סביר להניח שגֵּרָה הייתה מצויה בידי כל אדם, והיה אפשר בקלות לשקול את שֶׁקֶל הזהב או הכסף כנגד עשרים גרות ולוודא שמשקלה תקין. הרמב"ם השווה את משקל השקל ל-320 גרעיני שעורה (ומשקל הגרה – 16 גרעיני שעורה).

רבי אברהם אבן עזרא הסביר שפירוש המילה גרה הוא: גרעין של חרוב (גרה מלשון גרגיר). עץ החרוב לא מופיע כלל בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר פעמים רבות. בימי קדם היה נהוג להשתמש בגרעיני החרוב כדי לשקול אבנים יקרות, מפני שגרעיני החרוב קשים מאוד ואינם נשחקים, וכמעט שאין הבדל במשקל ביניהם. משקל ממוצע של גרעין חרוב הוא כחמישית גרם, וזהו משקל הקראט שבו משתמשים כיום ליהלומים ולאבני חן יקרות מאוד (קרטיון = חרוב ביוונית, ויש גם דמיון למילה גרה). לפי הסבר זה, משקל שקל הקודש הוא 20 גרעיני חרוב, דהיינו 4 גרם, אבל לא ראיתי מישהו שפסק משקל זה להלכה.

כיכר

משקל הכיכר הוא שלושת אלפי שקלים. לפי משקל שקל הקודש הנהוג כיום בהלכה, שווה משקל הכיכר לכ-57 קילוגרם. כל מחציות השקל שנאספו במדבר הסתכמו ב-100 ככרות כסף וחצי (כמעט 6 טון כסף), ומהם הכינו את אדני המשכן ואת ווי העמודים. משקל הזהב במשכן הסתכם ב-29 ככר זהב (כ-1600 ק"ג).

המנורה במשכן נעשתה מכיכר זהב אחד בלבד ויש אומרים שגם כל כלי המנורה הוכנו מאותו הכיכר.

המן הבטיח לתת לאחשורוש: "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (למעלה מ-500 טון כסף). סכום זה נראה לנו עצום עד לאין שיעור, אבל בספר דברי הימים מופיע משקל גדול הרבה יותר לזהב ולכסף שהוריש דוד המלך לשלמה בנו כדי שיבנה בו את בית המקדש: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה', זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים (=מיליון), וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל".

חידוש המקדש

המלך יהואש, התחיל למלוך בעודו בן שבע שנים, והיה למלך הצעיר ביותר ביהודה. רוב שנות מלכותו היו בצילו של יהוידע, הכהן הגדול, אשר גידלו והדריכו. כבר בתחילת מלכותו התחיל יהואש לתקן ולשפץ את בית המקדש. 125 שנה עברו מבניית המקדש בימי שלמה המלך ועד לימי יהואש, ובשנים שקדמו ליהואש מלכה ביהודה 'עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת' אם אביו, אשר 'בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים' (דה"ב כ"ד ז), ונדרש כעת תיקון יסודי לבית ולחומות.

עלויות השיפוץ היו גבוהות, והעם נדרשו לתרום מכספם לטובת חידוש המקדש. סיפור איסוף הכסף מהעם מופיע פעמיים בתנ"ך. בספר דברי הימים מסופר שיהואש שלח את הלויים מדי שנה לאסוף מכל בני ישראל את 'מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה" (מחצית השקל), ובכסף הזה שילמו לחוצבי האבן ולחרשי העץ. לעומת זאת, בספר מלכים נאמר שהמלך ציווה את הכהנים לתקן את כל קלקולי המקדש מכספם הפרטי, ואת הכסף שיתרמו העם למקדש ייקחו הכהנים לעצמם.

ציווי המלך לפי ספר מלכים נראה תמוה מאוד: איך ייתכן לדרוש מהכהנים לתקן על חשבונם מבלי לדעת מראש מה עלויות התיקון, ומבלי לדעת כמה כסף ייאסף מהעם?

אפשר להניח שבני ישראל חששו לתת את כספם לאוצר המקדש, מפני שהמלכה עתליה החרימה עד כה את כל אוצרות המקדש ונתנה אותם לבעלים. יהואש לא יכול היה לתת בעצמו את הכסף, מפני שמלכותו הצעירה, אשר התחילה מתוך מרד, עדיין לא הייתה מבוססת מבחינה כלכלית. יהואש נאלץ לבקש את עזרת הכהנים, וציווה עליהם לתקן את כל מה שיוכלו בעצמם, ואת כל הכסף הנתרם, גם אם יהיה עודף על הוצאות התיקון, ייקחו לעצמם.

לאחר כמה שנים, חזרו בני ישראל להתנדב מכספם למקדש, והיה ראוי להסדיר את ניהול הכספים ולהפסיק את ההסכם עם הכהנים, אבל למרבה הפלא גם לאחר 23 שנה, עדיין היו הכהנים לוקחים את כסף התרומות לעצמם.

'וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ, לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת'. את כסף הנדבות הם לקחו לעצמם, אבל בכל זאת לא תוקן בית המקדש כנדרש. אולי העם לא תרם מספיק, ואולי הכהנים התעצלו להוציא מכספם ולתקן. אז החליט המלך לטפל בניהול התקציב ולהפנות את כל כספי התרומות אך ורק לתיקון בית המקדש. הכסף הנתרם הוכנס לארון נעול דרך חור קטן (קופת הצדקה הראשונה), וכאשר התמלא הארון, נפתחה דלתו, ונספר הכסף בנוכחות הכהן הגדול וסופר המלך, כדי לוודא שאיש לא מועל בכסף הקודשים.

"בֶּדֶק הַבָּיִת"

הביטוי 'בדק בית' נפוץ היום בהקשר של ארגון כלשהו המבקר את עצמו ומתקן את התהליכים הכושלים בו. אמנם המילה 'בדק' דומה ל'בדיקה' או חיפוש מדוקדק (בדיקת חמץ, בדיקה רפואית ועוד), אבל בכל התנ"ך לא נמצא הפועל בד"ק במשמעות זו. בֶּדֶק בתנ"ך פירושו פִּרצה או שֶׁבֶר. תיקון בדק הבית בימי יהואש, פירושו: לבנות מחדש את החומות ואת הקירות שנפרצו בימי המלכה עתליה.

יחזקאל מזכיר בנבואתו כמה בעלי תפקיד על סיפון האנייה: "מַלָּחַיִךְ, וְחֹבְלָיִךְ, מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ…". היו אלו אנשים שתפקידם היה לסתום את הבְּדָקִים (חורים) בדפנות האנייה לבל ייכנסו המים דרכם.

יוסף האשים את אחיו: 'מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!'. אונקלוס תרגם: ערוות הארץ – בִּדְקָהּ דְּאַרְעָׂא, כלומר: הפרצה שדרכה אפשר יהיה להיכנס אל העיר ולכבשה.

בגמרא מצוי הביטוי בִּדְקָא דְּאַרְעָׂא במשמעות של שיטפון פתאומי, כאילו היו כל המים אגורים בצד השדה, ובבת אחת נפרץ המחסום והשדה הוצף.

כיצד נעשה עגל הזהב?

נאמר על אהרן: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'.

בסיפור הדברים למשה, אומר אהרן: 'וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה'.
דברי אהרן נשמעים כהתנצלות על כך שאיבד שליטה על העגל, כאילו העגל יצא מעצמו.
חז"ל דרשו מפסוק זה שבמעשה העגל היו מעורבים מעשי כשפים.

אפשר לאחד את שתי הגרסאות להסבר אחד: אהרן חקק תבנית בצורת עגל בעזרת חֶרֶט (אזמל), מילא את התבנית בנזמי הזהב, והכניס לאש. הזהב הותך, וקיבל את צורת התבנית ללא מגע ידו של אהרן (פירוש המילה 'מַסֵּכָה' הוא יציקת מתכת).
הסבר זה יהיה עדיין קשה, שכן לא ברור מדוע מצטדק אהרן וטוען שהעגל יצא מעצמו, הרי הוא בעצמו הכין את תבנית היציקה שלו.

רש"י מביא פירוש נוסף: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט' – צרר וקשר אותו בבגד שנקרא חרט.
רש"י גם רומז לנו על דמיון בולט לסיפור אחר:
נעמן, שר צבא מלך ארם, ניסה לשדל את אלישע הנביא לקחת ממנו מתנה על שריפא אותו מצרעתו, אך אלישע סרב בתוקף.
גיחזי, משרתו של אלישע, רדף אחרי נעמן וסיפר לו שאלישע ביקש בכל זאת מתנה: "אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים".
נעמן שמח לתת, והפציר בגיחזי ליטול סכום כפול: "הוֹאֵל, קַח כִּכָּרָיִם! … וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים". נעמן ארז שני כיכרות כסף בשתי מטפחות, ונתן לגיחזי.

לפי הסבר זה, אהרן לא התכוון להכין את העגל, אלא רק אסף את נזמי העם, צרר אותם יחד בבגד והשליכם לאש. כדי להסביר כיצד נוצרה צורת העגל, ניאלץ לומר שהעם הניחו באש מבעוד מועד תבנית עגל.

איסוף נזמים

אם אהרן לא התכוון להכין עגל זהב, מדוע אסף נזמים מכל העם?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במקומות נוספים בתנ"ך שבהם נאספו תכשיטים מאנשים.

1. יעקב
   לפני שעלה יעקב עם כל משפחתו להקריב קרבנות בבית-אל, קרא אליהם: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם!". בני משפחתו וכל הנלווים אליו נענו לקריאתו: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב…". מדוע נתנו לו את הנזמים? הוא לא ביקש זאת!
   תכשיטי הזהב מבטאים מעמד גבוה של האדם. בשעת התרוממות רוח, לפני העלייה להקרבת הקרבנות בבית אל, חשו כולם צורך להסיר מעצמם את גאוותם וכבודם ולהתכונן למעמד הגדול, ולכן הסירו כולם את נזמיהם וטמנו אותם יחד עם אלוהי הנכר.
2. מלחמת מדין
   בפרשת מטו, בתום המלחמה במדיינים, ניגשו ראשי הצבא אל משה וביקשו להקריב לה' את כל התכשיטים שאספו במלחמה: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".
3. גדעון
   בני ישראל ביקשו מהשופט גדעון למלוך עליהם: "מְשָׁל בָּנוּ, גַּם אַתָּה, גַּם בִּנְךָ, גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון מסרב, ומכריז: "ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!". ברגע כזה, כאשר כל העם קיבלו את מלכות ה' עליהם, ביקש גדעון מהם את כל נזמי הזהב שאספו במלחמה: "וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ". גדעון אסף מהעם אלפי נזמים, אבל בניגוד ליעקב, לא טמן אותם באדמה, אלא הכין מהם אפוד מהודר. אפוד שהפך ברבות הימים לעבודה זרה ולמכשול לבני ישראל.
4. הנביא הושע
   הושע מוכיח את ישראל: "וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ (תכשיט), וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'". במקום להסיר את תכשיטיהם ולהיכנע לפני ה', התקשטו בני ישראל והלכו אחרי אלהים אחרים.
5. איוב
   בפסוקים האחרונים של ספר איוב, ניגשו אל איוב כל רעיו ומכריו, וניחמו אותו על כל האסונות שקרו לו. "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ… וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה (מטבע) אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד".
   נתינת הנזמים במתנה מבטאת חיבה יתירה כלפי איוב. לא לכל אחד אפשר להעניק חפץ אישי אשר מעיד על המעמד החברתי של הנותן.

מכל המקורות האלו, לומדים אנחנו שנתינת תכשיטים מסמלת התמסרות וביטול המעמד העצמי.
אפשר להניח שכוונת אהרן הייתה טובה. העם ביקש "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", וברגע כזה, כאשר כל העם חיפשו הנהגה, אפשר היה לכוף אותם תחת עול מלכות שמים. בשלב הראשון, ביקש אהרן מכולם לוותר על מעמדם האישי ולתת את נזמיהם. בשלב השני, אולי הייתה כוונתו של אהרן להשמיד את הנזמים (כפי שעשה יעקב), אבל בסופו של דבר התרכזו כל העם סביב החפץ המוזהב ההוא וטעו אחריו (כפי שקרה לגדעון).

גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.

"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב".

בפרשת תרומה מצֻווה משה לעשות שני כרובי זהב על מכסה ארון הברית. הכרובים היו דמויות עשויות זהב, בעלות פנים ובעלות כנפיים. הם היו מחוברים אל קצה הכפורת, המכסָּה את הארון, וכנפיהם פרושׂות האחד אל עבר חברו.

מלאכים
חכמים דרשו את המילה כרובים כאילו הכ"ף איננה משורש המילה, אלא כ"ף הדימוי: כ-רובים, כמו רוֹבים, דהיינו נערים (על פי המילה הארמית 'רַבְיָא' – נער). מכאן למדו חז"ל שלכרובים אשר על הארון היו פנים של נערים.

הכרובים מופיעים לראשונה בתורה כשומרי עץ החיים לאחר גירוש האדם מגן עדן: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". רש"י מסביר שהכרובים האלו היו מלאכי חבלה, והרד"ק כתב שנועדו להפחיד את האדם כדי שלא ישוב לגן עדן.

הכרובים אשר על ארון הברית פרשו את כנפיהם מקצה לקצה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה". ייתכן להסביר שכמו כרובי גן עדן, גם כרובי הארון הוצבו מעליו לשמור על עץ החיים – על תורת ה'.

אפשר לראות רמז קל לצורת פרישת הכנפיים במילים "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם": בעלי המסורה הטעימו את המילים האלו בטעמים אזלא וגרש (קדמא ואזלא), וצורת הטעמים נראית כמו צורת כנפי הכרובים.

מרכבה
הנביא יחזקאל מזכיר בתיאור נבואותיו פעמים רבות את הכרובים. חזונו של יחזקאל מכונה בשם 'מעשה מרכבה', ובו הוא מתאר ארבע דמויות בעלות כנפיים: אדם, אריה שור ונשר. כמה פרקים אחר כך, מתאר יחזקאל שוב את המראה, אבל החליף את פני השור בפני כרוב. אמנם חז"ל דרשו שהכרוב החליף את השור, אבל בסמוך מסכם יחזקאל על כל החיות: "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה", כלומר: כל החיות נקראות כרובים. אפשר אולי להסביר שכרובים כוללים את כל החיות שמתוארות כבעלות כנפיים מיוחדות.

מעט מפתיע, אבל בכל ספר יחזקאל לא מופיעה המילה מרכבה אפילו פעם אחת. מדוע בכל זאת נקרא חזונו של יחזקאל בשם "מעשה מרכבה"? ייתכן להסביר שיש קשר בין המילה 'מרכבה' לכרובים (בהיפוך אותיות השורש).

בספר דברי הימים מסופר על כל כלי המקדש שנתן דוד לשלמה בנו, ושם נאמר: "וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה, הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה'". רש"י כותב שם: "הם הכרובים שהשכינה רוכבת עליהם".

התיאור שלפיו כבוד ה' רוכב על הכרובים, מופיע בפירוש וברמז פעמים רבות בתנ"ך.
לדוגמה, בשני פסוקים דומים בספר תהלים:
    וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (י"ח י"א).
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ (ק"ד ג).

גם ישעיה הנביא מתאר את התגלות ה' ברכיבה: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם" (י"ט א).

בברכות קריאת שמע בשחרית של שבת אנחנו אומרים: "הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה".

התגלות ה' בעולם על כנפי הכרובים הביאה את התיאור התנ"כי לה': "יושב הכרובים".

הפסוק "רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" מתאר את התגלות ה' על מרכבה בליווי רבבות משרתיו.

נשׂים לב שחז"ל כתבו במסכת ברכות בדיני זימון לפני ברכת המזון שאם עשרת אלפים איש מברכים יחד, יש לומר: "נברך לה' א-להינו א-להי ישראל א-להי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו", מפני שכאשר רבבות עם ישראל מברכים לה', זה דומה לאותה ההתגלות על המרכבה עם רבבות המלאכים.

כרובים נוספים
במשכן ובמקדש היו כרובים רבים מלבד כרובי הזהב אשר על הארון. הפרוכת אשר הבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים נארגה עם דמויות כרובים עליה. גם על יריעות אוהל מועד נרקמו דמויות כרובים.

במקדש שלמה היו דמויות כרובים מצופי זהב על כל קירות ההיכל ועל הדלתות. מלבד זאת, הכין שלמה המלך שני כרובי עץ גדולים במיוחד: גבהם עשר אמות, ואורך כל אחת מכנפיהם חמש אמות. את הכרובים ציפה שלמה בזהב, והעמיד אותם בתוך קודש הקדשים. את ארון הברית נתן שלמה בין כנפי הכרובים הגדולים, והם סככו בכנפיהם מעל הארון וכרובי הזהב הקטנים.

"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

איסור הרציחה, מהחמורים באיסורי התורה. בעשרת הדיברות הוא פותח את הלוח השמאלי ומשמש כותרת למצוות שבין האדם לחברו.

 רוצח בשוגג

התורה מתייחסת בצורה שונה לאדם שרצח בשגגה. היחס עדיין חמור כלפיו: זקני העדה מצווים לחקור ולדרוש היטב את דינו, וגם אם יצא זכאי – עדיין מרחפת על ראשו אימת גואל הדם, אבל התורה מאפשרת לו להציל את עצמו אם ינוס אל עיר המקלט.

התורה מדגישה לנו שהרצח נחשב לשגגה רק בתנאי שלא הייתה שנאה מוקדמת בין הרוצח לנרצח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים י"ט). אם הייתה שנאה ביניהם קודם לכן, יש חשש סביר שהמעשה לא נעשה בשגגה, ולכן אין אפשרות להציל את הרוצח בעיר המקלט. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ח): "השונא שהרג בשגגה – אינו נקלט… חזקתו שהוא קרוב למזיד".
מובן מכאן שיש מקרי רצח שנראים במבט ראשון כשגגה או כתאונה, אבל לאחר בירור מעמיק עולה החשש שהייתה מעורבת בהם כוונה נסתרת.

מזבח כעיר מקלט

התורה אומרת לנו שבמקרה של רצח מתוכנן מראש – אין אפשרות לרוצח להינצל מן הדין, ויש לקחת אותו אפילו מעל המזבח. הצלת רוצח בעזרת המזבח לא הוזכרה עוד בתורה כאפשרות מקבילה לערי המקלט. אפשרות זו מובאת כ"קל וחומר": מי שרצח בשגגה, ינוס לעיר המקלט, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". אבל אם הזיד על רעהו להרגו בערמה, לא רק שֶׁעיר המקלט לא תועיל לו, אלא אפילו המזבח לא יצילנו. מכאן שהצלה אצל המזבח פשוטה היא ומובנת מאליה, ולא הוצרכה התורה לציין אפשרות זו בפירוש.

חז"ל הסבירו שהאפשרות להינצל אצל המזבח שמורה רק לכוהן בשעת עבודת הקרבנות, והרמב"ם פסק שגם מי שאינו כוהן ובורח מפני המלך כי חושש שיהרגוֹ, המזבח מצילו, ורק אם נמצא לו עוון שחייב עליו מיתה מן הדין, אפשר לקחתו מהמזבח ולשפוט אותו.

יואב בן צרויה

בכל התנ"ך מסופר על מקרה אחד של שימוש במזבח כעיר מקלט. יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך ובן אחותו, ברח מפני המלך שלמה 'וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. יואב חשב ששלמה המלך חפץ להרוג אותו מפני שהיה שותף להמלכת אדוניה בן חגית עוד בחיי המלך דוד. הסיבה האמתית שבגללה רצה שלמה להרוג את יואב הייתה צוואת דוד אביו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,
אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל
לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם,
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם,
וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב מפני שזמם ורצח שני אנשים: את אבנר ואת עמשׂא.

אבנר היה שר הצבא של שאול המלך, ואחרי מות שאול – של איש-בושת בנו. כאשר כרת אבנר ברית עם דוד, ראה זאת יואב בחומרה רבה וטען בפני דוד שאבנר בא לרגל אחריו. יואב החליט לחסל את אבנר, אבל הסיבה האמתית הייתה שנאתו העצומה לאבנר על שהרג את עשהאל אחיו. הוא משך את אבנר בדברים והרגו פתאום: "וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (בשלווה), וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת".

לאחר מרד אבשלום, הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשׂא, גם הוא בן אחותו של דוד. עמשׂא היה מבין המורדים עם אבשלום, אבל דוד החליט לקרבו בכל זאת ולמחול לו על מעשיו. גם מעשה זה לא מצא חן בעיני יואב, וגם את עמשׂא הוא החליט להרוג בערמה:

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?
וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ…".

פעמיים חיבל יואב בניסיונות הפיוס והשלום של דוד. פעמיים הזיד יואב על רעיו להרגם בערמה, כאשר בליבו בוערת שנאה עזה.

יואב נהרג על המזבח בידי בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, ונראה כאילו הפסוק מפרשת השבוע נכתב בדיוק עליו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

יתרו חותן משה, היה כהן מדין, כלומר: מנהיג רוחני לבני עמו. יתרו גם התמצא בניהול שלטון מדיני, והוא יעץ למשה כיצד לכונן את מערכת המשפט בעם ישראל.

את יתרו ומשפחתו אנחנו פוגשים פעמים רבות בתנ"ך כמשפחה שנלווית לעם ישראל. מעולם הם לא נטמעו בתוך עם ישראל, אבל תמיד חיו בשכנות וידידות. למרבה הפלא, כמה פעמים הם הוזכרו סמוך לעמלק: פרשת יתרו נסמכה למלחמת עמלק, בלעם נושא את משלו על עמלק ועל בני יתרו בזה אחר זה, ובמלחמת שאול בעמלק הוא מצווה על בני יתרו להיפרד מעמלק כדי לא להיפגע.
בני ישראל נלחמו במדיינים ובעמלקים גם במדבר וגם בתקופת השופטים, אבל לבני יתרו תמיד זכרו את החסד ולא פגעו בהם.

שמותיו של יתרו
חותן משה הוזכר בשמות רבים במקרא:

• בפעם הראשונה, הוא נקרא רעואל: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת…  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן".
• בפעם השנייה נקרא יתרו: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ".
• בפעם השלישית נקרא יתר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (השמטת האות ו"ו בשמות פרטיים נפוצה מאוד בתנ"ך).
• בפרשת בהעלתך מבקש משה מחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה להצטרף אליהם ולהיכנס ארצה.
• בספר שופטים הוא נקרא "קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה".

רש"י מסביר (בעקבות דברי חז"ל) שליתרו היו שבעה שמות. שני השמות הנוספים הם חֶבֶר ופוטיאל.

בקרב פרשני הפשט מקובל להסביר שרעואל היה אביו של יתרו (כך כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך) ופירוש הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" הוא: אבי אביהן.

הרשב"ם טוען שחובב הוא שם נוסף ליתרו, וראב"ע טוען שהיה אחיו של יתרו.

קיני הוא שם של עם קדמון שהוזכר עוד בימי אברהם,  אשר היה מתגורר באהלים. המדיינים נלוו אליהם במסעותיהם, ונקראו על שמם.

בתקופת ההתיישבות
בתורה לא נאמר בפירוש מה עלה בגורל בני יתרו. משה הפציר בחובב להצטרף ולקבל חלק בארץ ישראל, אבל איננו יודעים אם אכן נעתר חובב לבקשת משה.

בתחילת ספר שופטים נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". מוכח מכאן שבני חותן משה נכנסו ארצה והתגוררו בסביבות העיר יריחו, ובשלב מסוים עזבו את יריחו ועברו למדבר יהודה.

אחד הקינים, חֶבֶר שמו, נפרד מאחיו יושבי המדבר ונדד עם משפחתו צפונה: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ". אשתו של חֶבֶר, יעל, התפרסמה כאשר הרגה את סיסרא שביקש מקלט באהלה (שהיה סמוך לעיר המקלט הצפונית – קֶדֶשׁ).

הביטוי "וַיֵּט אָהֳלוֹ" שנאמר על חבר הקיני, מוכר מאוד מסיפורי האבות בספר בראשית, אבל לאחר הכניסה לארץ כמעט ולא מוזכר עוד, כנראה בגלל שעיקר ההתיישבות הייתה בבתי אבן ולא באהלים. נראה שמשפחת יתרו לא הזדרזו להשתמש בהנאות העולם, והמשיכו לגור באהלים.

יונדב בן רכב
בספר מלכים מוזכר אדם בשם יונדב בן רכב, שסייע ליהוא מלך ישראל להכרית את משפחת אחאב ואת כהני הבעל. משפחתו של יונדב רמוזה בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". מפסוק זה למדו חכמינו שמשפחתו של יונדב הייתה מצאצאי יתרו.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, אסף ירמיה הנביא את בני יונדב בן רכב אל בית המקדש ומזג להם יין בגביעים. אפשר להניח שלא היה יין רב בירושלים הנצורה וכל אדם היה שמח לשתות את היין במקומם, אבל בני יונדב סירבו בתוקף לשתות, וסיפרו לירמיהו שאבי אביהם, יונדב, ציווה אותם לחיות חיי נזירות: לא לשתות יין, לא לבנות בתים ולא להחזיק בשדה או בכרם.

"כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".

ירמיה מביא אותם כדוגמה לכל בני ישראל: ראו כיצד הם שומרים על מצוות אביהם, ואתם אינכם שומעים אל דברי הנביאים אשר קוראים לכם יום יום לחזור למוטב.

ירמיה מסיים את נבואתו בהבטחה למשפחת יונדב: "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

לסיכום

ראינו שמשפחת יתרו ליוותה את בני ישראל לאורך מאות שנים.
על אף הקשר המשפחתי למדיין אשר הצטווינו להכותם, או מקום מגוריהם בסמוך לעמלק אשר הצטווינו להכריתם, משמשים הם לנו דוגמה ומופת לנאמנות ארוכת שנים.

בשבת שירה, קוראים בתורה את שירת הים ומפטירים בשירת דבורה.

קיים דמיון בולט בין סיפור קריעת ים סוף לבין הסיפור שקדם לשירת דבורה: מפלת סיסרא וצבאו בנחל קישון.

מרכבות וסוסים:  600 מרכבות לפרעה, ו-900 מרכבות לסיסרא.
שטף מים פתאומי: בקריעת הים נאמר: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", ובשירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם".

גם דמיונות לשון רבים בולטים בין השירות:

"וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" כנגד "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא".
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" כנגד "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל".
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" כנגד "הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ".
"לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" כנגד "וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

לפי דברי חז"ל, כוונת הפסוק "לא נשאר בהם עד אחד" היא שפרעה בעצמו נשאר בחיים. גם סיסרא נשאר בחיים כאשר מכל צבאו "לא נשאר עד אחד".

הדמיון הבולט ביותר הוא כמובן השירה לאחר הנס. את שתי השירות מובילה אישה: מרים ודבורה.

בתנ"ך יש שירות רבות. כמעט כל השירות נכתבות לאחר מפלה ניסית של שונאי ישראל, ולכל השירות יש עימוד מיוחד שבולט מאוד גם בדפדוף מהיר. לדוגמה: רשימת מלכי כנען שהיכה יהושע בן נון, שמותיהם של עשרת בני המן שנהרגו ושירת דוד על הצלתו מכף אויביו.

שירת הים ושירת דבורה הן השירות היחידות בתנ"ך אשר נכתבות בעימוד של "אריח על גבי לבינה".
לבינה היא אבן בניין מלאכותית העשויה מבוץ שנדחף לתוך מסגרת עץ שנקראת מַלְבֵּן (זה מקור השם של הצורה מלבן). האריח הוא חצי לבינה, ואורכו שווה לרוחבו.
פסוקי השירה נכתבים כמו חומה: מעל ומתחת לכל קטע כתוב יש רווח, והשורות מתחילות ומסתיימות בקטעים קצרים וארוכים לסירוגין. צורת כתיבה כזו מעידה על איתנות ותוקף.

יתר השירות נכתבות בעימוד של "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", כלומר: בשני טורים, עם רווח גדול ביניהם.

שירת הים (מימין) ורשימת מלכי כנען (משמאל)

הגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) אומרת שיש לכתוב את עשרת בני המן בשני טורים, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם. אריחים העומדים זה על גב זה – אינם יציבים, וזה מרמז על נפילת המן ובניו. גם מלכי כנען נכתבים בצורה כזו לאחר מפלתם.

שירת האזינו נכתבת גם היא בשני טורים מפני שמטרתה היא לזעזע את עם ישראל ולהכניס פחד בליבם, ולא כדי לזרוע בהם תחושת עוצמה וביטחון.

שירת דוד (שמואל ב' כ"ב) נקבעה להפטרת שביעי של פסח, אשר גם אז קוראים את שירת הים.  בתנ"ך קורן מופיעה שירת דוד בעימוד "אריח על גבי לבינה", כמו שירת הים ושירת דבורה, אך בדפוסים המדויקים על פי כתר ארם צובה (תנ"ך ברויאר) מופיעה שירת דוד כמו שירת האזינו.

מוקדש לאשת בריתי, שירה, לכבוד יום הולדתה.