כחצות הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

מודעות פרסומת

מקל שקד

שקד

מקל שקד, מתוך ויקיפדיה

אחרי מות קורח ועדתו, אסף משה שנים עשר מטות מכל שבטי ישראל, ועל כל מטה כתב את שם השבט. על המטה של שבט לוי כתב משה את שמו של אהרן אחיו. המקלות שנאספו הונחו בקודש הקדשים, ולמחרת פרח המטה של אהרן והוציא פירות.

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

מעשה זה הוכיח לבני ישראל שה' בחר בשבט לוי.

נבואת ירמיהו

מקל יבש מעץ שקד מצאנו גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?
וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"

ה' שיבח את כושר ההבחנה של ירמיהו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". אפשר ללמוד מכך שהמקל שראה ירמיהו היה ללא שקדים וללא פרחים, שאם לא כן – מה השבח הגדול? הרי כל אחד יכול לזהות שזהו מקל שקד (רד"ק).

בנבואה זו רמז הקב"ה לירמיהו שאמנם עם ישראל עתיד להיענש על חטאיו – אבל עוד יש תקווה לאחריתו, ויבוא יום והוא עוד יפרח מחדש בארצו. המקל מסמל את העונש ואת המכה, אבל ירמיהו ידע להבחין שמדובר במקל שקד – שבתוכו גנוזים פרחים ופירות שעתידים לפרוץ ממנו.

מקלו של יעקב

מקל שקד נוסף המוכר לנו – מוזכר בסיפור מעשיו של יעקב עם צאן לבן הארמי:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן".

הלוז הוא עץ השקד (אבן עזרא). מקל זה, ליווה את יעקב עוד בברחו מפני עשו אחיו, שהרי יעקב אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

בדרכו של יעקב לחרן, עצר בלילה בבית אל אשר עליה נאמר: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה", וייתכן שמשם נלקח אותו מקל שליווה את יעקב בעברו בירדן.

כמו המקל שראה ירמיהו – גם מקלו של יעקב מבטא את חולשתו של יעקב בצאתו לגלות הארוכה, אבל בתוך אותו מקל גנוזים כוחות עצומים. בעזרתו הצליח יעקב להגדיל את רכושו, וכעת פרח 'מקלו היבש' של יעקב: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

נבואת 'מקל השקד' של ירמיהו מבשרת על גלות בבל הקרבה, אשר ה' שוקד עליה לעשותה. בהמשך ספר ירמיהו, גם פריחת השקד מגיעה:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ,
כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא כז).

שעיר לעזאזל

"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

שעיר

שעיר עיזים. תמונה מתוך ויקיפדיה

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.

אחת עשרה הנקודות

"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.

שלל צבעים

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

מאת ALBA-BALAMAND - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18755716

הר הלבנון, מתוך ויקיפדיה

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

מאת No machine-readable author provided. Kluka assumed (based on copyright claims). - No machine-readable source provided. Own work assumed (based on copyright claims)., CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=763419

אבן אודם, מתוך ויקיפדיה

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

זהב

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

מאת Accipiter (R. Altenkamp, Berlin) - נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6806927

עורב, מתוך ויקיפדיה

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

תאומים

229px-Gemini.svg

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ".

מלבד לידת יעקב ועשו, הוזכרה בפירוש בכל התנ"ך רק עוד לידה אחת של תאומים: כאשר ילדה תמר את פרץ ואת זרח: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ".

גם פרץ וזרח 'נאבקו ביניהם' מי יצא ראשון. זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה עליה חוט אדום כדי לסמן שהוא הבכור, אבל פרץ אחיו דחק ויצא לפניו.

מכשור רפואי מתקדם לא היה בימי קדם, אבל בכל זאת שמעה רבקה עוד בימי הריונה ששני גויים בבטנה, וגם תמר ידעה עוד לפני הלידה שתאומים בבטנה, שהרי אם לא ידעה, מה ראתה המיילדת לסמן את היד שיצאה ראשונה?

לידת תאומים הייתה תופעה לא שגרתית.  כותב הרשב"ם ש"והנה תאומים" מראה שזה חידוש.

בספר בראשית רמוזות לידות נוספות של תאומים.

"וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן… וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". על לידת הבל לא נאמר "ותהר", וזה רומז שקין והבל נולדו מהיריון אחד. במדרש נאמר גם שעם קין נולדה אחות תאומה, ועם הבל נולדו שתי אחיות תאומות (מובא ברש"י). לפי זה, הלידה הראשונה בעולם הייתה לידת חמישייה.

יש המסבירים שרחל ולאה היו גם הן תאומות, וההבדל היחיד ביניהן היה בעיניים, שעיני לאה היו רכות ודומעות (רד"ק) ועיני רחל לא, ולכן הייתה רחל יפת תואר ויפת מראה.

הרד"ק כותב שאפרים ומנשה היו תאומים, מפני שבפסוקים שמתארים את לידתם הוזכרה רק לידה אחת וקריאת שני שמותיהם ברצף: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים… וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם".

מהמילה "תאומים" נגזרו המילים "תואם", "מתאים", "התאמה" ועוד. שני חפצים מתאימים, אין הכוונה שהם זהים, אלא ששניהם מרכיבים מציאות שלמה (כמו שני חלקי פאזל).

גם תאומי ספר בראשית, יותר משהודגש הדמיון ביניהם, הודגש ההבדל. מעניין לשים לב שבכולם היה מאבק סמוי או גלוי על הבכורה, ובכולם דווקא האח הצעיר זכה למעמד חשוב יותר: קרבנו של הבל התקבל, יעקב זכה להתברך, רחל הייתה האישה האהובה, ואפרים התברך תחת יד ימינו של יעקב. גם פרץ אשר אמור היה להיוולד אחרון אלמלא "התפרץ", זכה למלכות בית דוד שתצא ממנו.

אצל בעלי החיים המוזכרים במקרא מצויות גם לידות תאומים. יונים מטילות בדרך כלל שתי ביצים בלבד. מי שמקריב את קרבן העוף "שני בני יונה", מקריב בעצם קן של יונה ובו שני הגוזלים שבקעו יחד. המשנה שעוסקת בקרבנות העוף, נקראת "מסכת קינים", על שם קיני היונה.

בשיר השירים נאמר "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה". רש"י אומר שהצביה יולדת תאומים. כמה פסוקים קודם לכן נאמר: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת (כבשים) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם". פירוש המילה מתאימות הוא: "דומות", אבל רבי אברהם אבן עזרא פירש שכבשה מתאימה היא כבשה שיולדת תאומים, ולפי זה פירוש הפסוק הוא: ליד כל כבשה עומדים זוג טלאים קטנים, ואין שם אף כבשה שכוּלה, עם טלה בודד.