"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

מלכים ב, פרק יז. צילום מתוך תנ"ך קורן

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.

מנוחת הלוחם

"וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין".

במעמד הסנה התבקש משה להשליך את מטהו ארצה ולהפכו לנחש. משה חזר על מופת הנחש גם לעיני בני ישראל, אבל לפני פרעה הפך המטה לתנין ולא לנחש. מיד לאחר מופת התנין התחילו עשר המכות, כאשר המכות הראשונות באו גם הן בעזרת שימוש במטהו של אהרן דווקא.

איזו מין חיה זו תנין? האם הוא התנין המוכר לנו כיום (קרוקודיל)? אולי הוא חיה שאינה מוכרת לנו? או שמא הוא אחד משמות הנחש?

אם נעבור על כמה מהופעות התנין בתנ"ך, נראה שיש שלוש חיות שונות הנקראות בשם זה.

מלך היאור
הנביא יחזקאל המשיל את פרעה לתנין יאור גדול: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אין ספק שהתנין הוא מלך היאור. הוא ענק, חזק, זריז וקטלני. התנין שוהה זמן רב מתחת למים כאשר רק קצה חטמו בחוץ, וכאשר מתקרב טרף כלשהו, מזנק בבת אחת וטורף אותו. חכמינו קבעו את נבואת יחזקאל הזו להפטרת פרשת וארא.

היאור הוא מקור החיים של מצרים, ופרעה מתפאר בשליטתו המוחלטת במצרים בכך שמחשיב את עצמו לתנין, מלך היאור.

מטה אהרן הפך דווקא לתנין ובלע את מטות החרטומים, כדי לאיים על פרעה לקראת המכות שעתיד לקבל היאור, מקור עוזו וגאוותו, ולכן נסמך מופת התנין למכת דם ולמכת צפרדע שבהן לקה היאור במטהו של אהרן.

תנין

התנינים הגדולים
התנין הוא החיה הראשונה שמוזכרת בתורה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". מדרשים רבים נאמרו על פסוק זה, ורובם מסבירים שהכוונה ליצורי ענק אימתניים. תרגום יונתן על התורה מפרש שהתנינים הגדולים הם: לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. במקומות נוספים בתנ"ך מוזכר התנין כחיה גדולה החיה במעמקי הים, והבורא בעצמו נלחם בה, או שומר עליה שלא תחריב את העולם.

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". פסוק זה משירו של אסף בספר תהילים, הוא המקור למדרשים המייעדים את הלווייתן למאכל לצדיקים לעתיד לבוא.

ישעיהו מתאר מלחמה עתידית כנגד הלווייתן והתנין: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

בתלונתו של איוב נאמר: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?". לפי התיאור של איוב, התנין כלוא בתוך הים הגדול ומוקף בהררי חול, ומשום כך לא יכול לצאת ולהרוס את העולם.

זנב לויתן

 נחש
"ששה שמות נקרא נחש: נחש, שרף, תנין, צפעוני, אפעה, עכשוב" (אבות דרבי נתן לט).

רש"י מסביר שתנין הוא נחש, והמופת שעשה אהרן לפני פרעה הוא המופת שעשה משה בסנה ולפני בני ישראל. אמנם האבן עזרא מייחס פירוש זה לשיטת הקָרָאים, אבל נראה שפירוש זה נסמך על פסוקים שבהם הוזכרו התנין והנחש יחד.

בשירת האזינו נאמר: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", והכוונה: היין שלהם אינו ראוי לשתייה, כמו חֶמֶת מלאה בארס נחשים. הפתן הוא נחש, והוא מופיע בהקבלה לתנין (לתנין היאור אין ארס בשיניו כמו לנחש).

בספר תהלים כתוב: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". שחל (אחד משמות האריה) מקביל לכפיר, ופתן מקביל לתנין.

נחש קוברה

"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

סנה וסיני

משה ראה את הסנה הבוער, כאשר הוא הגיע עם צאן יתרו אל הר האלהים חורבה. סמוך למקום מעמד הר סיני, המעמד האדיר והנורא, זכה משה להתגלות צנועה יחסית, על שיח קטן.

הלשון בוער באש מופיעה גם על הסנה וגם על הר סיני. אותה האש בערה בשניהם, אבל בשעה שבני ישראל מעונים ומושפלים היא בערה על שיח קטן, ובשעה שהיו בני חורין בערה בראש ההר. קיים גם דמיון בין המילים סיני וסנה.

זיהוי הסנה

"הסנה הסנה, לא משום שגבוה אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך" (גמרא, שבת דף סז).

הסנה הוזכר רק עוד פעם אחת בתנ"ך, בברכת משה ליוסף: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה", וקשה לזהות באיזה צמח מדובר, ואם בכלל זהו צמח מסוים או כינוי כללי לשיח קטן.

בדברי חז"ל הסנה מכונה וורדינא, ומכאן שהוא צמח ממשפחת הוורדים.

במדרש תנחומא נאמר שהסנה מלא בקוצים.

במסכת פסחים המשילו חכמים חתונה בין אדם חכם לבין בת עמי הארץ ל"ענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל", כלומר: כמו שלא מכינים יין מתערובת של ענבי גפן משובחים וענבי סנה פחותים, כך לא ראוי לערבב בין משפחת חכמים למשפחת עמי הארץ.

אפשר לסכם ולומר שהסנה הוא אחד ממיני הוורדים, מלא בקוצים, ומגדל ענבי מאכל הראויים להכנת מיץ. כל זה מסתדר היטב עם הזיהוי המקובל של הסנה כשיח הפֶּטֶל.

הפטל גדל סמוך לנחלים זורמים, ומשה נתקל בו כאשר הנהיג את צאנו אל מקור המים, בנחל היורד מהר סיני. ענבי הפטל ראויים למאכל, ואחד המשקאות החביבים ביותר על הילדים הוא "מיץ פטל". מהמשל "ענבי הגפן בענבי הסנה" לומדים שעוד בתקופת חז"ל היו מכינים מיץ פטל, אבל נזהרו לא לערבבו עם מיץ ענבים.

סנאי

בגמרא מוזכר בעל חיים הנקרא חולדת סנאים (בבא קמא דף פ). סנאים, זו צורת הרבים של סנה. חולדת הסנאים מתוארת כשרץ קטן בעל רגליים קצרות אשר מתגורר בין הוורדים, כלומר: בין ענפי הסנה. רבי ישמעאל מתיר לגדל את חולדת הסנאים בתוך הבית, מפני שהיא מכרסמת ואוכלת את כל הפסולת והלכלוכים המפוזרים בבית.

איננו יודעים בוודאות איזו חיה היא אותה חולדת סנאים, אבל בלשון ימינו הושאל ממנה שמה, וניתן למכרסם האגוזים הקטן, הסנאי.

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".

כך ברך יעקב את יהודה. דברי הברכה מכוונים לפי פשוטו של מקרא לתאר את שפע כרמי היין בנחלת שבט יהודה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה (עַיִר, חמור צעיר), וְלַשֹּׂרֵקָה (גפן משובחת) בְּנִי אֲתֹנוֹ – בני שבט יהודה קושרים את עייריהם ואת חמוריהם לגפנים, מפני שזה העץ הנפוץ ביותר בנחלתם.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (כסותו, בגדו) – בשעת דריכת הענבים, בגדיהם מתמלאים במיץ, ונראה כאילו כיבסו את הבגדים ביין.
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב – עיניהם ושיניהם צבועות מרוב שתיית יין וחלב.

חַכְלִיל – כחול או אדום?

הצבע כחול – לא מוזכר במקרא.
בימי קדם, נשים היו צובעות את עיניהן באבקה כחולה העשויה מאבן טורקיז טחונה. אבן טורקיז נקראת בתנ"ך פּוּךְ, או נוֹפֶךְ, והיא אבן רכה הניתנת לשחיקה בקלות. עם אבקת הפּוּךְ היו הנשים צובעות את צידי העיניים, כדי להראות כאילו חריצי העפעפיים גדולים יותר, כפי שמתאר הנביא ירמיה: "כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ".
צביעת העיניים נקראת כְּחִילָה, והקיסם הדקיק שאִתּוֹ מורחים את האבקה נקרא מִכְחוֹל (כ"ף רפויה).
המלכה איזבל ברגעיה האחרונים, התקשטה והתייפתה: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ".
בִּתּוֹ הקטנה של איוב נקראה "קֶרֶן הַפּוּךְ" על שם יפיה.

אבקת הצבע נקראה בלשון חז"ל בשם כְּחוֹל (אולי מפני שאבקה היא כמו חול, ובמילה אחת: כחול), ומשם התגלגלה ללשוננו. חכמי ארץ ישראל היו שרים לפני הכלה בחתונתה: "לֹא כַּחַל, וְלֹא שָׂרָק, וְלֹא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן", וכוונתם הייתה: הכלה נאה כל כך גם ללא כחל (צבע עיניים), וללא שרק (צבע אדום לפָּנים), וללא פרכוס (קישוט).

אבן פוך הוזכרה בנבואת ישעיהו בסמוך לאבן הספיר: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים", וגם בחושן של הכהן הגדול אבן הנופך סמוכה לאבן הספיר. ייתכן שהזכרת האבנים האלו יחד מעידה על כך שהצבע שלהן דומה. אבן ספיר היא בעלת גוון כחול, ודומה לשמיים נקיים, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

אבן טורקיז

אבן ספיר מלוטשת

בחזרה לברכת יעקב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן – מרוב שתיית יין העיניים נראות שבעות ומדושנות, כאילו נכחלו באבקת פוך.
בספר משלי, מתאר שלמה המלך את מראהו של השיכור: "…לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן…".

עם זאת, פרשנים רבים הסבירו שפירוש המילה חַכְלִיל הוא אדום (רש"י, רשב"ם, רד"ק), ופירוש הפסוקים הוא שעיניו של שותה היין מאדימות.
גם את אבן הפוך יש המזהים עם אבן אדומה. הנביא יחזקאל מזכיר בדבריו: "בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה", ואולי הוא רומז לצבע ארגמני (אדום או סגול) שיש לאבן הזו.
גם לגבי זיהוי אבן הספיר לא כולם תמימי דעה. ירמיהו אומר בקינותיו על היופי של ילדי ירושלים: "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם", כלומר: המראה שלהם היה אדום מרוב שבע, ונדמו לאבן ספיר (אגב, לפי פסוק זה גם לפנינים יש צבע אדום, ואין אלו הפנינים המוכרות לנו היום).

אין צורך להכריע בין הפירושים והזיהויים. שמות אבני החן מאז ומעולם לא היו קבועים, והתחלפו בין המקומות ובין התקופות, כמו גם שמות של צמחים ושל בעלי חיים. אפשר להסביר ולומר שאת אבקות הצבע היו מכינים גם מאבנים כחולות וגם מאבנים אדומות, ופירוש המילה חַכְלִיל הוא צביעת העיניים, בלי כל קשר לגוון.

מוקדש באהבה לבתי יעלת-חן

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "עוֹד יוֹסֵף חַי!
וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם!"
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

יעקב היה שרוי במרירות ממושכת על אבדן יוסף בן זקוניו, וכעת נוספו על צרותיו נפילת שמעון בשבי וירידת בנימין אל מלך מצרים. הסוף הטוב של הסיפור מתפתח לאורך כמה פרשות, אבל אל יעקב הוא נגלה בבת אחת, במילים: "עוד יוסף חי!".

ההפתעה מתוארת במילים: "וַיָּפָג לִבּוֹ". הכוונה לפי תרגום יונתן היא: נחלק ליבו. לא ידע יעקב אם להאמין להם או לא, ונשאר בספקו עד שראה את העגלות ששלח יוסף.

לפי פרשנים רבים (אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן), ההפתעה הייתה משמעותית הרבה יותר, ואף מסוכנת. יעקב נדהם מהבשורה עד שליבו חדל מלפעום, איבד את הכרתו והגיע כמעט עד שערי מוות. לאחר שצעקו באזניו את דברי יוסף ופקחו את עיניו להראות לו את העגלות – רק אז שב יעקב להכרתו וקם לתחייה. "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".

בשורה פתאומית עלולה לסכן חיים.

כאשר שמע עלי, הכהן הגדול ממשכן שילה, על תבוסת עם ישראל בקרב, על מות שני בניו ועל נפילת ארון הברית בשבי – נפל מרוב בהלה עם כסאו אחורנית ומת.

דום לב הייתה כנראה סיבת מותו של נבל הכרמלי. נבל סירב לסייע לדוד ולחייליו ולתת להם אוכל, ואף הטיח בהם דברי עלבון קשים. דוד חגר את חרבו ועלה עם 400 לוחמים להרוג את נבל, אבל בדרך פגש את אביגיל, אשת נבל, אשר הביאה לו ולאנשיו אוכל לרוב כדי להשיב את חמתו. כאשר התפכח נבל משכרותו ושמע מה עשתה אשתו, נאמר שם: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". יש שפירשו: מרוב פחד מדוד, ויש שפירשו: מרוב כעס על אשתו. ליבו של נבל חדל לפעום בצורה סדירה, וגופו התקשה כאבן. במשך עשרה ימים החמיר מצבו, עד שמת: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

את המילה "וַיָּפָג" אפשר להסביר או מלשון דעיכה איטית, או מלשון הפסקה מיידית. ייתכן שלב יעקב נחלש והדופק התפוגג ונמוג לאיטו, וייתכן שהייתה הפוגה (הפסקה) מפעולת הלב לכמה רגעים.

בגמרא כתוב: "פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י ע"א), כלומר: היין מבטל ומעביר את הפחד.

הנביא ירמיהו ממשיל את מואב לכד של יין השוקט אל שמריו ולא הורק מכלי לכלי, ולכן "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר", ותרגם יונתן בן עוזיאל: 'וְרֵיחֵיה לָא פָג', כלומר: לא נחלש ריח היין.

תינוק פג, ופג תוקף

בלשוננו אנו משתמשים במילה פג לשתי משמעויות הפוכות: פג תוקף – שעבר זמנו. תינוק פג – שנולד קודם זמנו.

תוקף הוא חוזק, ופג תוקף הוא החוזק שנחלש ואיבד את כוחו או את יכולותיו. אפשר להשתמש בביטוי על אוכל שהתקלקל או על שטר שעבר תאריך המימוש שלו.

מקור המילה פג במשמעות של טרם זמנו, הוא בשיר השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". פגי התאנה הם הניצנים הקטנים אשר מהם עתיד להתפתח הפרי. "פַּגָּה" הוא כינוי של חז"ל לילדה קודם שהתבגרה. בגמרא נאמר (סנהדרין קז): "ראויה הייתה בת שבע לדוד, אלא שאכלהּ פגה", כלומר: דוד לקח את בת שבע לאישה קודם שהייתה מותרת לו. בדרשה זו, חז"ל החביאו משחק מילים שנון שמעטים ישימו לב אליו: בת-שבע הוא כינוי לזן של תאנה משובחת (משנה, מעשרות ב ח), אבל דוד לקח את התאנה המשובחת הזו קודם זמנה, עוד כאשר הייתה פגה.

מוקדש באהבה לבתי הקטנה, תאנה.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
כך אמר הנביא עמוס, ודבריו נקבעו להפטרת פרשת וישב העוסקת במכירת יוסף.

האם ייתכן להסביר שעמוס גוער בישראל על מכירת יוסף? אם הוא מוכיח את ישראל על מעשיהם הרעים, מדוע הזכיר להם את מעשי אבותיהם מלפני למעלה מ-1000 שנה?

אין שום רמז הקושר בין נבואת עמוס לבין מכירת יוסף.
יוסף לא נזכר בתורה או מחוצה לה בתואר "יוסף הצדיק", וגם לא נאמר בפירוש שהוא נמכר בעבור נעליים (אמנם בתרגום יונתן על התורה כתוב שהאחים קנו סנדלים בכסף המכירה).

הביטוי "למכור אביון בעבור נעליים" היה שגור בימי עמוס, ופירושו: להתעמר בעניים מרודים בעבור רווח זעום. ביטוי זה נזכר פעם נוספת בדברי עמוס (ח ו) ונראה שכוונתו הייתה להוכיח את מעמד האצולה בדורו.

עשרת הרוגי מלכות

מי שבכל זאת חיבר בין נבואת עמוס למכירת יוסף, היה הפייטן שחיבר את קינת עשרת הרוגי מלכות – "אלה אזכרה". קינה שנאמרת בתשעה באב בקהילות ספרד וביום הכיפורים באשכנז. הפייטן מספר שהקיסר הרומאי אסף עשרה חכמים מחכמי ישראל כנגד עשרת בני יעקב, והעמידם למשפט על מכירת יוסף. הקיסר ביקש לגזור עליהם מיתה על פי הפסוק: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת", והם מסרו את עצמם למיתה. מחבר הקינה משתמש בלשונו של עמוס, ומעניש את חכמי ישראל על חטא שלא עשו:

"גָּבַהּ לֵב בְּלִיַּעַל עוֹבֵד אֱלִילִים
וְצִוָּה לְמַלְּאוֹת פְּלָטֵירוֹ (היכלו) נְעָלִים…
נָם (אמר) אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ
וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ?"

חשוב לציין שלפי המסופר בגמרא ובמדרשים, "עשרת הרוגי מלכות" לא נהרגו יחד, וכנראה גם לא בתקופת אותו הקיסר, אלא נהרגו מסיבות שונות לאורך שנות חורבן בית המקדש השני, ובתקופת הכיבוש הרומאי שאחריו. חלקם אולי נהרגו במרד בר כוכבא, כ-70 שנים לאחר החורבן.

אריה שאג, מי לא יירא?

בהמשך הנבואה, מוכיח עמוס את עם ישראל על שאינם רוצים לשמוע את דבר ה' מפי הנביאים:

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר "לֹא תִּנָּבְאוּ!"

ההפטרה חותמת בפסוק: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא? אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?", כלומר: דבר ה' מזעזע את העולם כשאגת אריה, ואין כל דרך להשתיקו או להתעלם ממנו.

דווקא תוכחה זו מתאימה להפליא לסיפור מכירת יוסף. אחי יוסף ניסו להתעלם מחלומות אחיהם, שנאו אותו ואף השליכו אותו אל הבור, אבל כל ניסיונותיהם לא הועילו לבטל את דבר ה'. 'הם אומרים "נהרגהו!", ורוח הקודש אומרת: "ונראה מה יהיו חלומותיו"' (על פי רש"י).

שמעון ולוי אחי דינה, לקחו את חרבותיהם והרגו את שכם ואת אביו, יחד עם כל הזכרים בעיר שכם, מפני שטימאו את אחותם.

יעקב אביהם כעס מאוד על המעשה, וגער בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי". כלומר: עתה, יבואו הכנענים והפריזים לנקום את הרג אנשי שכם, ויפגעו בנו.

גם בסוף חומש בראשית, כאשר יעקב מברך את בניו, הזכיר לשמעון וללוי את מעשה שכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
קשה לומר שהבעיה היחידה במעשי שמעון ולוי היא ההתגרות ביושבי הארץ, שהרי בזמן הברכות לשבטים, עשרות שנים לאחר הרג אנשי שכם, כבר לא היה כל חשש מפני כנענים או פריזים, ובכל זאת ראה יעקב לגעור בהם על מעשיהם. זה מוכיח לנו שיעקב ראה פסול בעצם המעשה, בלי כל קשר להשלכות המסוכנות שהיו אז.

כאשר באו שכם ואביו לבקש את דינה מיעקב, כבר תכננו האחים את מזימתם: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ". האחים זממו כבר אז לייעץ לאנשי שכם למול את עצמם, ואז, מרוב חולשתם, יוכלו להרגם בקלות. אולי אפילו יעקב עצמו היה שותף לתכנית זו. אוסיף ואדגיש שהרמב"ם כותב שמעשי שמעון ולוי היו מוצדקים ונעשו על פי דין תורה. אם כן, מדוע כעס יעקב על בניו?

המלחמה באנשי שכם הייתה מוצדקת, גם לפי יעקב. הבעיה של יעקב התחילה מיד לאחר שהסתיימה המלחמה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

הגערה של יעקב בבניו הייתה על לקיחת שלל העיר. מלחמת מצווה היא דבר קדוש ועליון, אבל ההתעסקות בביזה מוכיחה שלא הייתה כאן כוונה אמיתית. אמר יעקב לבניו: כאשר אתם אוחזים חרב בידכם ורוממות אל בגרונכם – אסור לכם לנצל את הרגע ולבזוז את העיר. מלחמה זו מתפרשת אצל יושבי הארץ כשוד וכרצח, ועלולה להעלות את חמתם. גם אחרי עשרות שנים, יעקב עדיין מקפיד עליהם על שערבבו בין אידיאלים גבוהים לבין חמדנות ותאוות בצע.

"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"

סולם – הוא חיבור בין גבהים שונים. בין הארץ לשמים, בין הבית לגג. הוא מאפשר מעבר עראי, אבל מהיר וקצר בין דרגות שונות. הרמב"ם כותב שהקפדה על דיני טומאה וטהרה היא סולם לרוח הקודש. רבי יהודה אשלג קרא לפירושו לספר הזוהר "פירוש הסולם" כדי לרמוז שבעזרת פירושו יהיה אפשר לטפס אל העלייה, אל הסודות הגנוזים בזוהר, ולהבין אותם.

פירושים רבים נאמרו על הסולם שראה יעקב. המילה סולם היא יחידאית בתנ"ך ולא ניתן ללמוד את פירושה ממקום אחר. בעל הטורים דרש את המילה בעשר צורות שונות, וביניהן גימטריאות ושׂיכולי אותיות. חז"ל במדרש רבה דרשו ש"סלם" בגימטריה "סיני", ויעקב ראה בחלומו את מעמד הר סיני, או שפירשו שסולם זה היפוך אותיות של "סֵמֶל", דהיינו פסל לעבודה זרה, ואמרו שראה יעקב שעתידים בניו לעבוד עבודה זרה.

הלמ"ד של המילה סלּם דגושה, ולכן ככל הנראה שורש המילה הוא "ס.ל.ל", מלשון "מְסִלָּה", מפני ששלבי הסולם מאפשרים לנו לעלות בקלות כמו על דרך סלולה.

כיום, משתמשים ב"סולם" כדי לתאר עלייה הדרגתית (סולם ריכטר, סולם הצלילים), וגם עלייה תלולה וקיצונית (הסלמה בטרור).

"יוגבים – אלו ציידי חִלָּזון, מסולמות של צור ועד חיפה" (שבת דף כו ע"א).

סולמות של צור הם רכסי הרים תלולים בגבול בין ישראל ללבנון, שמוכרים לנו בעיקר בזכות האתר "ראש הנקרה". לפי דברי הגמרא, בין ראש הנקרה לחיפה הייתה תעשיית ציד חלזונות לצורך ייצור צבע התכלת.

הכפר הערבי "סולם" דרומית לעפולה נקרא על שם העיר המקראית "שונֵם" בהחלפת עיצורים דומים (ש-ס, נ-ל), העיר שבה התארח אלישע, ושם החיה את בן האישה.

כיום ניצב בכפר סולם שלט המספר על הנס, ורבים פוקדים את המקום ומתפללים על עקרות שייפקדו בילדים.

מהעיר שונם הובאה לדוד אבישג השונמית, ויש מפרשים שעליה אמר שלמה בשיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית" (שוב, בהחלפת ל-נ).

בתקופת בית המקדש השני, היו משפחות חשובות שהשתתפו בהקרבת קרבן עצים למקדש. מדי שנה בתאריך קבוע היו בני המשפחה מביאים עצים לירושלים, ומעצים אלו היו מבעירים את האש על המזבח. אחת המשפחות הייתה משפחת "בני סלמאי הנטופתי". הגמרא מספרת לנו שבזמן בית המקדש הראשון נאסרה העלייה לירושלים, והיו בני המשפחה מגיעים מנטופה עם סולמות על כתפיהם, ואומרים לשומרים שהם הולכים להוריד גוזלי יונים מהשובך בעזרת הסולמות. לאחר שעברו את השומרים, פירקו את הסולמות והעלום כעצים למקדש, ובזכות מעשה זה נקראו "בני סלמאי", וזכו להתנדב עצים שנה בשנה.

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ".

מלבד לידת יעקב ועשו, הוזכרה בפירוש בכל התנ"ך רק עוד לידה אחת של תאומים: כאשר ילדה תמר את פרץ ואת זרח: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ".

גם פרץ וזרח 'נאבקו ביניהם' מי יצא ראשון. זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה עליה חוט אדום כדי לסמן שהוא הבכור, אבל פרץ אחיו דחק ויצא לפניו.

מכשור רפואי מתקדם לא היה בימי קדם, אבל בכל זאת שמעה רבקה עוד בימי הריונה ששני גויים בבטנה, וגם תמר ידעה עוד לפני הלידה שתאומים בבטנה, שהרי אם לא ידעה, מה ראתה המיילדת לסמן את היד שיצאה ראשונה?

לידת תאומים הייתה תופעה לא שגרתית.  כותב הרשב"ם ש"והנה תאומים" מראה שזה חידוש.

בספר בראשית רמוזות לידות נוספות של תאומים.

"וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן… וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". על לידת הבל לא נאמר "ותהר", וזה רומז שקין והבל נולדו מהיריון אחד. במדרש נאמר גם שעם קין נולדה אחות תאומה, ועם הבל נולדו שתי אחיות תאומות (מובא ברש"י). לפי זה, הלידה הראשונה בעולם הייתה לידת חמישייה.

יש המסבירים שרחל ולאה היו גם הן תאומות, וההבדל היחיד ביניהן היה בעיניים, שעיני לאה היו רכות ודומעות (רד"ק) ועיני רחל לא, ולכן הייתה רחל יפת תואר ויפת מראה.

הרד"ק כותב שאפרים ומנשה היו תאומים, מפני שבפסוקים שמתארים את לידתם הוזכרה רק לידה אחת וקריאת שני שמותיהם ברצף: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים… וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם".

מהמילה "תאומים" נגזרו המילים "תואם", "מתאים", "התאמה" ועוד. שני חפצים מתאימים, אין הכוונה שהם זהים, אלא ששניהם מרכיבים מציאות שלמה (כמו שני חלקי פאזל).

גם תאומי ספר בראשית, יותר משהודגש הדמיון ביניהם, הודגש ההבדל. מעניין לשים לב שבכולם היה מאבק סמוי או גלוי על הבכורה, ובכולם דווקא האח הצעיר זכה למעמד חשוב יותר: קרבנו של הבל התקבל, יעקב זכה להתברך, רחל הייתה האישה האהובה, ואפרים התברך תחת יד ימינו של יעקב. גם פרץ אשר אמור היה להיוולד אחרון אלמלא "התפרץ", זכה למלכות בית דוד שתצא ממנו.

אצל בעלי החיים המוזכרים במקרא מצויות גם לידות תאומים. יונים מטילות בדרך כלל שתי ביצים בלבד. מי שמקריב את קרבן העוף "שני בני יונה", מקריב בעצם קן של יונה ובו שני הגוזלים שבקעו יחד. המשנה שעוסקת בקרבנות העוף, נקראת "מסכת קינים", על שם קיני היונה.

בשיר השירים נאמר "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה". רש"י אומר שהצביה יולדת תאומים. כמה פסוקים קודם לכן נאמר: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת (כבשים) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם". פירוש המילה מתאימות הוא: "דומות", אבל רבי אברהם אבן עזרא פירש שכבשה מתאימה היא כבשה שיולדת תאומים, ולפי זה פירוש הפסוק הוא: ליד כל כבשה עומדים זוג טלאים קטנים, ואין שם אף כבשה שכוּלה, עם טלה בודד.