מלך ערד

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

  1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
  2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.

בחרבי ובקשתי

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ,
 אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"

יעקב הבטיח ליוסף בנו "שְׁכֶם אַחַד".

הבטחה זו מעוררת שתי שאלות:

  • מהו אותו 'שכם' שנתן יעקב ליוסף?
  • לא מצאנו סיפור כלשהו על מלחמה של יעקב באמורי.

שכם – חלק בארץ

יש מפרשים שיעקב הבטיח כאן ליוסף ירושה כפולה. 'שכם אחד' הוא חבל נחלה נוסף, יותר מאחיו. 'עַל אַחֶיךָ' הכוונה: יותר מאחיך. אונקלוס תרגם כאן: "וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלַּק חָד יַתִּיר עַל אַחָךְ".

אולי כאן הובטחה ליוסף הירושה הכפולה, כראוי לבן הבכור (בנה הבכור של רחל).

בדברי הימים נאמר: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר. וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל". גם בפרשתנו, מיד לאחר הבטחת השכם האחד ליוסף, פותח יעקב את ברכות השבטים ומוכיח את ראובן על שחילל את יצועיו.

הירושה הכפולה באה לידי ביטוי או בשני בני יוסף, אפרים ומנשה, שהוחשבו כל אחד מהם לשבט בפני עצמו, או בנחלת בני יוסף שהייתה משני צידי נהר הירדן.

שכם – העיר שכם

יש אומרים שיעקב העניק כאן ליוסף במתנה את העיר שכם.

פירוש זה מתחזק לאור פסוקי הסיום של ספר יהושע:

"וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם,
בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה,
וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה"

הקושי הלשוני הוא, שלא מצאנו שימוש בכמות מספרית (שכם אחד) על שם של עיר.

מלבד הקושי הלשוני, כלל לא ברור מדוע מתפאר יעקב שלכד את שכם בחרבו ובקשתו. הרי שמעון ולוי כבשו את שכם ויעקב גער בהם בחומרה על כך! לא זו בלבד, אלא שתושבי שכם לא היו כלל אמוריים, אלא חיווים!

פירוש משלב

מצאנו פירושים שמשלבים את שני ההסברים למילה 'שכם'.

רש"י פירש: "שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך".

בתרגום יונתן על פסוק זה נכתב: "וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם, חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ".

כלומר: יעקב השתמש פה ב'כפל לשון'. הוא נתן ליוסף שכם אחד, דהיינו חלק אחד יותר מאחיו כדין בכור, אבל החלק שנתן לו היה העיר שכם.

עבר או עתיד?

עוד נותר לנו ליישב את דברי יעקב: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

יעקב מדבר בלשון עבר, ולכן קל יותר להבין שהוא מספר על מקרה שכבר היה. קשה מאוד להסביר זאת על סיפור כיבוש העיר שכם. כפי שהוזכר, יעקב התנגד למעשה שמעון ולוי, ואף נזף בהם. לא ייתכן שאת הכיבוש שלהם ייחס כעת לעצמו. רש"י פירש על פי המדרש, שיעקב חגר את חרבו ואת קשתו כדי להגן על בניו מכעס האומות הסובבות. גם פירוש זה אינו מתיישב היטב עם הפסוקים, שכן נראה בפסוק שמדובר על הכיבוש עצמו, ולא על ההגנה שנדרשה לאחריו. יתרה מזו, אפילו כאשר חשש יעקב מנקמת הגויים, לא הזכיר כלל את הפחד מהאמורי, אלא רק מהכנעני ומהפרִזי:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב… עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי…".

אולי דברי יעקב רומזים על מלחמות נוספות שהיו בארץ לאחר כיבוש שכם, מלחמות אשר לא סופר עליהן מאומה בתורה. הרמב"ן הזכיר בפירושו לפרשת וישלח את "ספר מלחמות בני יעקב", ספר שמתאר את המלחמות הרבות שערכו יעקב ובניו כנגד גויי הארץ. נראה שהרמב"ן לא החשיב את הספר ההוא למקור נאמן. אם נקבל את המדרשים על המלחמות האלו, נוכל לומר שיעקב אכן נלחם באמורי, והוא אכן כבש חבלי ארץ בחרבו ובקשתו.

לעומת הסברים אלו, רבו המפרשים את דברי יעקב על העתיד (רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק). לדבריהם, הבטיח יעקב ליוסף חלק נוסף בארץ לאחר שיכבשו אותה בחרב ובקשת.

כעת ניתן להסביר בקלות את הקשר לאמורי, שהרי בני ישראל התחילו את כיבוש הארץ במלחמה בשני מלכי האמורי, סיחון ועוג. תבוסת האמורי הותירה רושם עז על כל הסביבה. בלק מלך מואב נחרד ממנה, ואף רחב הזונה סיפרה למרגלים "כִּי שָׁמַעְנוּ… וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

בזמן כיבוש הארץ, האמורים שלטו בכל אזור ההר, והכנענים ישבו לאורך מישור החוף: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם". מסתבר שהאמורים היו האויבים הקשים ביותר בזמן הכיבוש. יהושע נאלץ להתמודד עם ברית של חמשת מלכי האמורי, ולאחר שנחל מפלה במלחמת העי הראשונה, זעק יהושע: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהִים, לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ". הנביא עמוס אומר: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים".

יהושע סיפר לבני ישראל לפני מותו: "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". קשה להתעלם מהרמיזה לדברי יעקב "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יעקב אמר ליוסף שבניו עתידים לקחת את נחלתם מידי האמורי בעזרת חרב וקשת, אבל בני ישראל ניצחו את שני מלכי האמורי במלחמות מופלאות, לא בחרב ולא בקשת. יהושע הזכיר זאת לבני ישראל כדי להראות להם את הטובה שעשה עמם ה'.

הרמב"ן העלה פירוש נוסף: יעקב חיזק את דברי נבואתו בעזרת כלי מלחמה שהפנה אל עבר ארץ האמורי. לפי הסבר זה, ירה יעקב חיצים ונופף בחרבו לכיוון ארץ ישראל, כדי להדגיש את נבואתו על הכיבוש העתידי, ולזה התכוון באמרו "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

את דבריו מחזק הרמב"ן בעזרת הקבלה לנבואתו האחרונה של אלישע הנביא. אלישע שכב חולה במיטתו, וציווה על יהואש מלך ישראל לירות חיצים דרך החלון, ואמר לו: "חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה".

קוץ ודרדר

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,
וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"

לאחר חטא האדם, נגזר עליו לאכול את פרי האדמה בעיצבון ובזעת אפיו עד יום מותו. עוד נגזר עליו שאדמתו תצמיח לו קוצים ודרדרים.

צמיחה פראית של קוצים מופיעה בתנ"ך משלוש סיבות:

  • נטישת מקום יישוב
  • עצלות
  • עונש לבעל האדמה

הקוצים נקראו בתנ"ך בשמות רבים: אטד, באשה, ברקן, גַלגל, דרדר, חֵדֶק, חוחַ, חרוּל, נעצוץ, סילון, סירים, סרפד, סָרָבִים, עקרבים, ערער, צנינים, קוץ, קימושׂ, שִׂכּים, שמיר ושַיִת.

נטישה

קוצים גדלים בדרך כלל במקומות עזובים.

הושע דיבר על חורבן ממלכת ישראל ואמר: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם", כביטוי לשיממון.

ישעיה התנבא על חורבן אֱדום ואמר: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ".

עצלות

קוצים גדלים גם עקב הזנחה ועצלות. בספר משלי נאמר:

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי,
וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים,
כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים,
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"

כלומר: כרם מוזנח מצמיח קוצים במקום ענבים.

ירמיהו הפציר באנשי ירושלים: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים", כלומר: חִרשו את השדה היטב, ורק אז תוכלו לזרוע אותה. גם כאן הקוצים נשארים באדמה בגלל העצלות של בעל השדה. פירוש המשל הוא, שיש קודם להסיר את המעשים הרעים ואת התועבות, ורק אז לעשות טוב. וכמו שכתב שם רש"י: "אל תהי צעקתכם לפנַי מתוך הרֶשע, כי אם מתוך תשובה".

גם משה וגם יהושע הזהירו את בני ישראל שאם לא יורישו את גויי הארץ, יישארו הגויים כקוצים בעיניהם.

משה אמר: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם, וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם"

יהושע אמר: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם, וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם".

גם במקרה זה, הקוצים הם תוצאה של עצלות ושל רפיון.

עונש

הקוצים שהוזכרו בקללת האדם צומחים כעונש. האדם עובד את אדמתו בזעת אפיו, והיא לא מחזירה לו כגמולו ומצמיחה לו קוצים.

איוב חתם את נאומיו הרבים בשבועה על יושר דרכיו. הוא קילל את עצמו ואמר שאם נהג שלא כשורה – אדמתו תצמיח צמחים רעים:

"אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן.
אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה"

ירמיהו אמר: " זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ".

ייתכן שהמון העם נטו לחשוב שזרעי החיטה בעצמם צומחים וגדלים כקוצים, וכך משמע גם מדברי כמה מהפרשנים (רש"י: "כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר").

זיהוי הקוץ והדרדר

אונקלוס תרגם את 'קוץ ודרדר': "כּוּבִּין וְאָטְדִין". כך תרגם גם יונתן בספר הושע. 'כובין' זהו התרגום הרגיל ל'קוצים', ו'אטדין' הוא האטד, הצמח חסר התועלת שביקש למלוך על העצים במשל יותם.

רש"י כתב שהקוץ והדרדר הם צמחים שראויים למאכל לאחר תיקון.

חז"ל זיהו אותם עם "עַכָּבִית וְקִנְרָס", שני ירקות קוצניים שיש טורח רב בהכנתם. יש אומרים שקוץ הוא עכבית ודרדר הוא קנרס, ויש מחליפים. את הפסוק בירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" תרגם יונתן: "וִיהֵי כְּעַכּוֹבִיתָא בְּמֵישְׁרָא". מהדמיון בצליל המילים 'ערער' ו'דרדר', נוכל אולי להכריע שהדרדר הוא העכבית.

ככל הנראה, שני צמחים אלו הם מינים שונים של הירק המוכר לנו כ'ארטישוק', וכפי שתיאר אותו הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועליו קוצים רבים, קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח, ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד".

חלוקת שלל בישראל

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.

 

פנחס הוא אליהו?

פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

  • פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
  • "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
  • בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
  • פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

  • על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
  • פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
  • המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
  • אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
  • בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
  • אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

ספר מלחמות ה'

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה',
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

בכמה מקומות בתנ"ך מוצאים אנחנו אזכורים של ספרים עתיקים. בספרים אלו נשמרו דברי חכמה ופתגמים, שירי ניצחון, תיעוד היסטורי ועוד.

הספרים האלו לא נכללו בין כתבי הקודש, ולא נשמרו לדורות. מחלקם, נותרו לנו רק ציטוטים בודדים.

ספר מלחמות ה'

ספר שהוזכר רק פעם אחת, בפרשת חוקת. מסתבר שהיה זה ספר שנאספו בו סיפורי מלחמות הכוללות ניסים ונפלאות.

הפסוקים שצוטטו, עוסקים בכיבוש ארץ האמורי.

"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" רש"י הסביר שהפסוק מספר על הניסים שעשה ה' בים סוף (סופה), ובנחל ארנון. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה מופיע סיפור על אמוריים שהתחבאו בין ההרים משני צידי נחל ארנון, ובדרך נס 'נמעכו' בין ההרים (הסיפור מופיע גם בגמרא במסכת ברכות).

ייתכן שפסוקים נוספים מפרשת חוקת נלקחו גם כן מספר זה, כמו לדוגמה דברי 'המושלים': "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

בספר שמות, אחרי שניצח יהושע את עמלק, אמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לא נאמר בפירוש באיזה ספר לכתוב, אבל המילה 'בַּסֵּפֶר' מיודעת: בספר המוכר לנו. יש שפירשו שגם מלחמת עמלק נכתבה לזיכרון בספר מלחמות ה', ויש שאמרו ש'הספר' הזה הוא ספר התורה, ומשה קיים את הציווי וכתב זאת לזיכרון בספר דברים (בסוף פרשת כי תצא). ב'תרגום יונתן' נקרא הספר הזה: "סֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין", כלומר: ספר הזקנים מלפנים, ספר קדום אחר.

ספר הישר

שני מאורעות בתנ"ך תועדו בספר הישר: מלחמת יהושע בן נון בחמשת מלכי האמורי, וקינת דוד על מות שאול ויהונתן.

חז"ל ניסו לזהות ספר זה עם אחד הספרים המוכרים לנו:

"מאי ספר הישר?…
זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…
זה ספר משנה תורה…
זה ספר שופטים…"

כדי להסביר שספר הישר הוא אחד מהספרים האלו, מצאו חז"ל רמזים בספרים אלו למלחמת יהושע ולקינת דוד.

הרמב"ן הזכיר בפירושו למעשה דינה בשכם ספר בשם 'מלחמות בני יעקב'. זהו ספר שמתוארות בו מלחמות רבות שערכו יעקב ובניו בארץ לאחר כיבוש שכם. מלחמות אלו לא הוזכרו בתורה כי אם ברמז קל: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יש אומרים שספר זה הוא ספר הישר.

 

משלים עתיקים

משלי שלמה ושיריו

"וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".

מבין השירים והמשלים של שלמה, אנו מכירים את הספרים 'משלי' ו'שיר השירים', אבל מספר המשלים והשירים בספרים אלו רחוק מהמספרים שהוזכרו. גם אם נתייחס לכל פסוק כמשל או כשיר בפני עצמו, אז במשלי יש כ-900 משלים, ובשיר השירים יש כ-120 שירים.

אפשר לומר שמספרים אלו נאמרו בלשון גוזמה (בדומה לדברי הגמרא: "שלוש מאות מִשלות שועלים היו לו לרבי מאיר", "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה", ועוד).

אפשר לומר גם שמשלים ושירים רבים של שלמה לא עלו על הכתב והשתכחו לאורך השנים.

משל הקדמוני

דוד, בברחו מפני שאול המלך, כרת את כנף מעילו של שאול במערה וסירב להרגו. כאשר יצא שאול מהמערה והלך לדרכו, יצא אחריו דוד והראה לו מרחוק את כנף המעיל שבידו, וכך אמר לו:

"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע',
וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ ".

דוד ציטט פתגם ממשל הקדמוני, וכוונתו: תפקיד הרשעים לעשות רע, ולכן אני, הצדיק לא אפגע בך.

בני העם הקדמוני (או: בני קדם), נקראו על שם מושבם בארצות המזרח, והיו ידועים בחכמתם. על שלמה המלך נאמר שגדלה חכמתו 'מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם', וישעיהו לעג ליועצי פרעה אשר אבדה חכמתם, ואינם יכולים עוד לומר: "בֶּן חֲכָמִים אֲנִי, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם".

מדברי דוד לשאול לומדים אנו שפתגמי הקדמונים היו שגורים בפי העם, אבל כל מה שנשאר לנו מהם, זה הציטוט הבודד ההוא.

 

ספרים נוספים

ספרים נוספים נזכרו בתנ"ך ואיננו יודעים מאומה עליהם.

הספרים 'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל', ו'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה', אינם ספר 'דברי הימים' אשר נמצא בתנ"ך שלנו.

על שלמה המלך נאמר שיתר כל דבריו כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה".

על הנביאים אחיה השילוני, נתן, גד, שמעיה ועידו, נאמר שכתבו את נבואותיהם בספר, אבל הספר לא נשמר בידינו. אולי דברי הנביאים נתן וגד זהו 'ספר שמואל' הידוע לנו.

ירמיהו הנביא קונן על מות יאשיהו המלך, וכתב את קינותיו בַספר: " וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ… וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". אין זה ספר 'איכה', אלא ספר אחר שאבד.

נחל אשכול

אשכול

מתוך ויקיפדיה

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל,
וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד…
לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל,
עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מקומות על שמות אירועים

עשרות מקומות בתנ"ך נקראו על שם מאורעות שהתרחשו בהם.

נראה כמה דוגמאות:

  • "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה'…".
    האירוע של 'מסה ומריבה' התרחש ברפידים, אבל השם 'רפידים' נשמר (בפסוק הבא נאמר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"). כנראה המקום שנקרא 'מסה ומריבה' היה חלק קטן מתוך רפידים.
  • למקום שבו קברו את העם המתאווים אשר ביקשו בשר במדבר קראו "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", למקום שבו נטש שאול את המרדף אחרי דוד קראו "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת", ולמקום שבו ניצח דוד את הפלשתים הוא קרא "בַּעַל פְּרָצִים".

כמו אלה, יש עוד מקרים רבים שהנציחו מאורע משמעותי בשם חדש למקום.

לעומת זאת, יש מקרים שבהם מקום מקבל שם 'חדש', אבל למרבה הפלא אנו מגלים שעוד קודם לכן נקרא המקום כך. לדוגמה:
יצחק קרא לבאר שמצאו עבדיו בשם 'שִׁבְעָה', ו"עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כמה פרקים קודם לכן סופר על הברית שכרת אברהם עם אבימלך מלך פלשתים: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם". עוד קודם לכן, בסיפור גירוש הגר שפחת שרה, נאמר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע".

דוגמה נוספת:
על יעקב נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל, וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". אבל, עוד בימי אברהם הוזכר המקום בשם בית אל: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה".

קיימות שתי אפשרויות להסביר קשיים כאלו:

  • כאשר נכתבה התורה (הרבה אחרי התרחשות הסיפור), הוזכר המקום בשם שניתן לו מאוחר יותר.
  • המקום נקרא בשם זה עוד קודם המאורע, אבל אחרי מה שקרה שם, אומרים האנשים "כמה מתאים השם למקום הזה, שאכן כך ארע בו".

נחזור לדוגמאות:

אפשרות ראשונה: יעקב קרא למקום 'בית אל' ואברהם או יצחק קראו ל'באר שבע' בשמה, אבל בזמן כתיבת התורה הוזכר שם המקום גם בסיפורים שקדמו לקריאת השם.

אפשרות שנייה: גם בית אל וגם באר שבע נקראו כך עוד קודם לסיפורי האבות. אברהם אמר 'כמה מתאים למקום זה השם באר שבע, שהרי כאן נשבעתי לאבימלך', יצחק דרש את השם 'באר שבע' על הבאר 'שִׁבְעָה', ויעקב דרש את השם 'בית אל' על כך שגילה ש"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

יש מקומות שרגע לפני קריאת שמם הם מוזכרים כבר בשמם החדש. כאן אפשר להניח כמעט בוודאות שבשעת כתיבת הספר נקרא המקום על שם סופו.

כמה דוגמאות:

  • "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".
  • עכן, אשר לקח לעצמו משלל העיר יריחו, נלקח אל 'עמק עכור', ושם נהרג. אחרי מות עכן, קרא יהושע בן נון למקום 'עמק עכור'.
  • בתחילת ספר שופטים, מלאך ה' עלה אל מקום בשם 'בוכים', והוכיח את בני ישראל שהיו שם. כל העם נשאו את קולם בבכי, וקראו את שם המקום 'בוכים'.
  • בימי יהושפט, נאספו כל העם אל 'עמק ברכה', שם ברכו את ה', וקראו למקום 'עמק ברכה' על שם המאורע.

כעת, נעבור אל נחל אשכול.

מסופר שהמרגלים הגיעו אל נחל אשכֹּל, ואחרי שכרתו משם אשכול ענבים, קראו למקום 'נחל אשכול'.

לכאורה, נוכל לומר גם כאן ש"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל" נאמר על שם סופו: המקום שבעוד רגע ייקרא כך.

אבל קיים הבדל קטן בין השם שניתן למקום אחרי כריתת האשכול לבין השם שהוזכר קודם. בהתחלה, המילה 'אֶשְׁכֹּל' נכתבה בכתיב חסר, ללא 'ו'. אבל אחר כך כתוב: 'לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בכתיב מלא.

אֶשְׁכֹּל, ללא 'ו', זהו שמו של אחד מחבריו של אברהם אבינו: "עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא".

אפשר לומר שהמקום נקרא 'נַחַל אֶשְׁכֹּל' על שם אֶשְׁכֹּל חברו של אברהם. גם אפשר להניח שהנחל נמצא בסביבות חברון, אשר שם עברו המרגלים, ושם גם חי אֶשְׁכֹּל.

לאחר שכרתו המרגלים את האשכול, הם שינו את שם המקום ל"נַחַל אֶשְׁכּוֹל", עם 'ו', לא על שם אשכֹּל, אלא על שם האשכול אשר הביאו משם.