"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.

---

 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"

חמישה מבני יעקב נמשלו בברכתם לחיה: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב.

החמור עשוי להיראות לנו שונה מכל החיות האחרות בברכת יעקב, מפני שבימינו משתמשים בכינוי 'חמור' כשם גנאי, אבל בכל המקרא אין כל זכר לשימוש שלילי בשמו של החמור.

החמור הוזכר גם בברכה לשבט יהודה. יעקב אמר שבני יהודה יקשרו את חמוריהם אל עצי הגפן הרבים הפזורים בנחלתם, ותיאר כך את שפע היין בנחלת שבט יהודה:

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ".

משמעות הברכה

הרשב"ם הסביר שהברכה לשבט יששכר היא ברכת שפע ועושר. יששכר נמשל לחמור שרובץ במקומו בשלווה, ואין לו טורח ללכת למרחקים להביא את לחמו. הסבר מעין זה מופיע גם בתרגום אונקלוס לפסוק.

חז"ל למדו מהברכה הזו שבני שבט יששכר היו עסוקים בלימוד התורה, ובני שבט זבולון היו מספקים את צרכיהם.

גרם

פירוש המילה 'גֶּרֶם' הוא 'עֶצֶם'.

בספר משלי כתוב: "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם", כלומר: בעזרת תחנונים רבים אפשר לשכנע אפילו מושל תקיף ועקשן. הלשון היא רכה וגמישה, והעצם, הגֶרֶם, קשה עד מאוד, ובכל זאת בכוח הלשון לשבור את העצם.

'חמור גרם' הוא חמור בעל עצמות חזקות, אשר אפשר להטעין עליו משא כבד מאוד.

החמור הזה רובץ, אבל לא בגלל כובד המשא אשר עליו. הוא לא החמור שעליו נאמר "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". יש לו כוח לשאת כל דבר, אבל הוא בוחר לרבוץ מפני שטוב לו במקומו:

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

שבט יששכר מעדיף לשבת בנחלתו הטובה והנעימה, ולא לנדוד כזבולון.

הוא משתמש בכוחו הרב כדי לעבוד את אדמתו, והוא מעלה מגידוליו מסים למלך:

"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".

לפי ההסבר שברכה זו מתארת את לימוד התורה של שבט יששכר, פירוש הפסוק הוא שהוא נושא עליו את עול התורה, ומקדיש עצמו למען עם ישראל, ללמדם תורה.

משפתיים

קשה לדעת מה פשר הביטוי 'בין המשפתיים'. הביטוי מוזכר פעמיים נוספות בתנ"ך.

דבורה הנביאה גערה בשבט ראובן:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?".

בני ראובן קיבלו נחלה עשירה בשטחי מרעה, על מנת שיחלצו לעזרת אחיהם במלחמה. אבל במלחמה זו, נשארו לשבת בין גדרות הצאן לשמוע את שריקות העדר במקום את שריקות המלחמה.

מפסוק זה אפשר להבין ש'משפתיים' הם מכלאות הצאן.

בספר תהילים נאמר:

"אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף".

פסוק זה קשה עד מאוד. האבן עזרא והרד"ק הסבירו כך: אפילו אם תשכבו על האפר – תישארו נקיים כמו יונה. מפירושם מובן ש'משפתיים' הם כינוי לכירה, זוג אבנים, אשר ביניהן בוערים עצים, ומעליהן מתבשלת הקדירה.

הנחת סיר על גבי הכירה נקראת 'שׁפיתה'. אלישע ציווה את נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים", ויחזקאל הצטווה: "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם".

בנבואה על בניין המקדש, אומר הנביא יחזקאל:

"וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד, מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב".

פירוש המילה 'שׁפתיים' בפסוק זה הוא מערכת של ווים, קרסים, לתליית הבהמה אחרי השחיטה. כל בהמה תולים על שני קרסים: אחד לרגל ימין ואחד לרגל שמאל.

אפשר להבין ש'שפתיים' או 'משפתיים' הם כינוי כללי לדברים שמסודרים זה כנגד זה: גדרות הצאן, אבני הכירה וקרסי בית המטבחיים.

החמור שמתאר את שבט יששכר, רובץ בין המשפתיים. לפי כל האמור לעיל אפשר לפרש שהחמור הזה טעון משא כבד מימינו ומשמאלו, והוא רובץ באמצע, בין המשפתיים, בין שקי המטען שעליו אשר ערוכים זה כנגד זה.

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

בשבת שירה, קוראים בתורה את שירת הים ומפטירים בשירת דבורה.

קיים דמיון בולט בין סיפור קריעת ים סוף לבין הסיפור שקדם לשירת דבורה: מפלת סיסרא וצבאו בנחל קישון.

מרכבות וסוסים:  600 מרכבות לפרעה, ו-900 מרכבות לסיסרא.
שטף מים פתאומי: בקריעת הים נאמר: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", ובשירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם".

גם דמיונות לשון רבים בולטים בין השירות:

"וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" כנגד "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא".
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" כנגד "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל".
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" כנגד "הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ".
"לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" כנגד "וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

לפי דברי חז"ל, כוונת הפסוק "לא נשאר בהם עד אחד" היא שפרעה בעצמו נשאר בחיים. גם סיסרא נשאר בחיים כאשר מכל צבאו "לא נשאר עד אחד".

הדמיון הבולט ביותר הוא כמובן השירה לאחר הנס. את שתי השירות מובילה אישה: מרים ודבורה.

בתנ"ך יש שירות רבות. כמעט כל השירות נכתבות לאחר מפלה ניסית של שונאי ישראל, ולכל השירות יש עימוד מיוחד שבולט מאוד גם בדפדוף מהיר. לדוגמה: רשימת מלכי כנען שהיכה יהושע בן נון, שמותיהם של עשרת בני המן שנהרגו ושירת דוד על הצלתו מכף אויביו.

שירת הים ושירת דבורה הן השירות היחידות בתנ"ך אשר נכתבות בעימוד של "אריח על גבי לבינה".
לבינה היא אבן בניין מלאכותית העשויה מבוץ שנדחף לתוך מסגרת עץ שנקראת מַלְבֵּן (זה מקור השם של הצורה מלבן). האריח הוא חצי לבינה, ואורכו שווה לרוחבו.
פסוקי השירה נכתבים כמו חומה: מעל ומתחת לכל קטע כתוב יש רווח, והשורות מתחילות ומסתיימות בקטעים קצרים וארוכים לסירוגין. צורת כתיבה כזו מעידה על איתנות ותוקף.

יתר השירות נכתבות בעימוד של "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", כלומר: בשני טורים, עם רווח גדול ביניהם.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) אומרת שיש לכתוב את עשרת בני המן בשני טורים, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם. אריחים העומדים זה על גב זה – אינם יציבים, וזה מרמז על נפילת המן ובניו. גם מלכי כנען נכתבים בצורה כזו לאחר מפלתם.

שירת האזינו נכתבת גם היא בשני טורים מפני שמטרתה היא לזעזע את עם ישראל ולהכניס פחד בליבם, ולא כדי לזרוע בהם תחושת עוצמה וביטחון.

שירת דוד (שמואל ב' כ"ב) נקבעה להפטרת שביעי של פסח, אשר גם אז קוראים את שירת הים.  בתנ"ך קורן מופיעה שירת דוד בעימוד "אריח על גבי לבינה", כמו שירת הים ושירת דבורה, אך בדפוסים המדויקים על פי כתר ארם צובה (תנ"ך ברויאר) מופיעה שירת דוד כמו שירת האזינו.

 

מוקדש לאשת בריתי, שירה, לכבוד יום הולדתה.